נימוקי יוסף על בבא מציעא לו.

דלא נסתריה. שלא ירגיל להיות בטל ויתעצלו:

הדרי ביה. הא כתבנו לעיל דמ"מ לא אמר דמנכה להו כדי מאי דאישתמש בהו:

אמר אביי האי מאן דמסיק ביה זוזא. מי שנותן לחברו רבית ופורע לו בפירות ונותנין ארבעה קבין בזוז בשוק והוא נותן לו בעד זוז של רבית שחייב לו חמשה קבין:

כי מפקינן. דקיימא לן כר' אלעזר דאמר (דף סא:) רבית קצוצה יוצאה בדיינים:

רבא אמר. וקי"ל כוותיה הילכך חמשה מפקינן מיניה ולאו למימרא שיתבטל המקח ויחזרו הפירות לבעליו מפני שנעשה המקח באיסור שכל היכא שנקנה כראוי כדרך הקניה אין האיסור מבטל הקניה אם האחר רוצה [ובלבד שיסלק את האיסור] וגם באבק רבית לא יתן לו המוכר אלא כפי ההיתר ונמצא שהאיסור נמי מסולק הוא והכי משמע מדאמרינן הכא [בגמרא אליבא דאביי גבי גלימא] ארבע' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה ורבא נמי לא פליג אלא משום לזות שפתים והכי נמי דייק לישנא דהא דא"ל הא סברת וקבילת זהו דעת הרשב"א וכן כתב הגאון רבינו האי ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר ליה לא בטלן זביני דלא קנסינן היתירא אטו איסורא אלמא דאע"ג שפוסק על הפירות עד שלא יצא השער או פסק אחר באיסור אין אחד מהם יכול לומר הפסק שפסקנו אינו קיים אחר שנעשה באיסור אלא יתן לו כפי שער שיהיה בו היתר ומיהו אם נתן המעות על פסק של איסור דהשתא אין המקח נגמר אלא עומד במי שפרע לא לייטינן ליה על שאינו מקיים דבריו כיון שעיקרן דברי איסור הן ונמצא שהמקח בזה בטל הוא זה דעת הגאון ז"ל ע"כ בתשוב' הלכך חמשא מפקינן הפירות עצמם אם שניהם מסכימין בו או אם הא' רוצה יתן שוה החמשה במעות:

גלימא לא מפקינן. ומקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו:

(דאתו לי זוזי מעלמא). בריוח היו באין לי:

[פיסקא] מרבין על השכר. מות' לומר לשוכר תן לי עכשיו השכירו' ואניחהו לך בפחות ואם לא תתן לי עכשיו תרבה לי שכרי ושכר המתנה הוא זה אבל שכר המתנה במכר אסור:

שכירות אינה משתלמת מן הדין אלא בסוף. הזמן הילכך ליתא שכר המתנה ואע"פ דקי"ל בקדושין (ד' מח.) ובמס' ע"ז (דף יט:) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח [בשכר] כנגד יום:

אוזולי הוא דקא מוזלי. אי הוה מקדים ליה וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי"ב מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא היה משתלם עד הגורן אוזלי הוא דמוזיל גביה משום שיפרע לו מיד וכ"כ הרי"ף ז"ל דאיתא בתוספתא ובירושלמי תני יש דברים שהם כמו רבית ומותרין לכתחלה כיצד לוקח אדם הלואתו של חבירו ושטרותיו בפחות אינו חושש וה"נ איתא בתוס':

בעי למשקל זוזי מהשתא. בשעה שמשך המקח ומה שתובע לו עכשיו הוא שוייו ודמיו שהרי דינו ליתן לו מעותיו על כרחו הילכך כי ממתין עליהן לגורן ביותר שכר המתנה הוא:

דייקו בה רבנן. חפשו אחר הדבר עד שמצאו בה מקרא לסמך דאין תשלומי שכירות אלא לבסוף:

טרשא (דידי) שריא. שהיה מוכר בהמתנה ביותר מדמיה אלא שלא היה מפרש אם מעכשיו בכך אלא לאחר זמן בכך בלבד והאי דקאמר במתני' דאסור משום שהיה קוצץ גם בתחלה ופסק רבינו האי גאון כוותיה ור"ת ז"ל נמי פסק כוותיה והא דפסקינן הלכתא כטרשא דרב חמא ולא פסקינן נמי כרב נחמן היינו משום דרב חמא קאי עליה דרב פפא ודוגמתה היא כדפרישית בסמוך ומשום דלית הלכתא כרב פפא אע"פ דדמיא להא דרב חמא קאמר הכי לפסוק כרב חמא כדי לאפוקי מדרב פפא ומש"ה נקט רב חמא טרשא דידי ודאי שרי כלומר אבל לא ההיא דרב פפא והכי נמי משמע ממסקנא לקמן (דף סח.) לית הלכתא כטרשי פפונאי ולא אמרינן כטרשא נחמנאי וכתב הרשב"א ז"ל ונראה טעמא דמילתא משום דדרך מקח וממכר הוא וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו ואם תאמר והיכי שרינן היכא שלא קצץ בתחלה אף על פי שקצץ בסוף והא אמרינן בירושלמי (הלכה ו) רבי חייא רבה ה"ל כיתאן אתו חמרי למזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפוריא א"ל זבנא לן כמא דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא שאיל לרבי אמר ליה אסור ע"כ והא הכא דאסרינן אע"פ שלא קצץ לו לא בתחלה ולא בסוף אלא מפני שמתייקר בפוריא אסור וי"ל דהתם יצא השער לכיתנא עכשיו וכל היכא שיצא השער הרי הוא כקציצה ופוריא נמי דמיו קצובין ליוקר הוו הילכך הוי כקץ בתחלה ובסוף דמתני' כדאמרן מתני' דקיץ ליה אבל הא דרב נחמן מיירי שלא יצא השער עכשיו והוא נמי לא קץ הילכך שרי והא דירושלמי דמיא קצת להא דרב פפא ולפיכך לא קי"ל כוותיה: