נימוקי יוסף על בבא מציעא כז.

איתמר רב ולוי חד אמר אין מטבע נעשה חליפין. הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא [בתורת] מקח וממכר אלא בקנין שקונים בסודר שהקונה נותן לו סודר למקנה והוא מקנה לו קרקע או מטלטלין במשיכת הסודר דכתיב ושלף איש נעלו ונתן לרעהו וכן אם משך זה המטבע להקנות חפץ שלו לבעל המטבע לא קני משום דמטבע אינו נעשה חליפין:

מאי טעמא. שהרי ר"נ דקי"ל כוותיה אמר [בדף מז.] אין קונין בדין חליפין אלא בכלי ואין מפיק אלא פירות ממש שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשין בהם ונרקבין ונפסדים ואינם מתקיימים כנעל והא מטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו מתפסד וא"כ אמאי אינו נעשה חליפין:

משום דדעתיה אצורתא. דעתיה דאיניש אצורתא כיון דמקנה בחליפין ומקפיד שרוצה אותן בעין משא"כ כשמקבלו בתורת דמים דהתם לא מקפיד שיהיו בעין ולפיכך נקנה קרקע בכסף ומתקדשת האשה נמי בכסף אבל כשמקבלו בתורת חליפין מקפיד בהן ורוצה אותם בעצמם:

וצורתא עבידא דבטלה. שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת וכיון דעבידא דבטלה לית בה מששא וה"ל כאותיות שאין גופם ממון ומש"ה אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדלקמן:

תניא כמות שהוא. כמו שהתנה עמו:

לישנן בעינא. צריך אני לישנן זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי שמעינן דהאי טענה דלישן טענה היא וכתב ר"ח ז"ל שאף על פי שהישנים שוין יותר חייב ליתן לו חדשים כמו שפסק ודכוותיה במטלטלין שמי שמשך חפץ מחברו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק: