נימוקי יוסף על בבא מציעא כז:

ואמרינן בגמרא (דף מו.) איתיביה ר' אבא לעולא היו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור אי אמרת בשלמא מטבע נעשה חליפין שפיר אלא אי אמרת אין מטבע נעשה חליפין הו"ל הלואה ואסור אישתיק א"ל ודילמא אלו ואלו בפרוטטות שנינו דליכא עלייהו טיבעא ואידי ואידי פירא הוה ומש"ה נקנה בחליפין א"ל אין דיקא נמי דקתני יפה דינר וטריסית ולא קתני דינר יפה וטריסית ש"מ רב אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח:

תובעין אותו. מעות שכרן ומזונותיהם:

תן לי בדינר מעות. תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי אבל אני אעלה לך עד יום פלוני:

וטריסית. מעה קטנה:

אם יש לו. בביתו אותם מעות שהוא אומר מותר:

ואם לאו אסור. דכיון דאין לו דינר בביתו אין כאן חליפין אלא כשאר מכר דעלמא וכיון דמוסיף לו טריסית אסור שהרי הוא שכר להמתנת המעות:

שפיר. מש"ה מותר דכיון דיש לו הוו להו אותם שבביתו חליפין הילכך נקנה לשולחני אותן מעות שבביתו של זה ואין כאן שכר המתנה ומה שמוסיף לו טריסית משום שאינם בידו עתה לשעה כשדוחקין אותו פועליו ומ"מ כיון שקנויים לשולחני אותם שבביתו מיד שמשך זה אותן של שולחני אין כאן משום רבית כלל:

אין מטבע וכו'. אפילו יש לו בביתו נמי אין קנויים לו במקום שהם שם ואין זה אלא הלואה דאע"ג דדרך מקח וממכר הוא קי"ל לקמן (דף סג:) כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור אלא שמע מינה מטבע נעשה חליפין:

א"ל. רבי אבא לעולא:

אלו ואלו. בין דשולחני בין דבעל הבית בפרוטטות של נחשת שהם בלא צורה ואין להם דין מטבע כיון שאינם טבועין:

ולא קתני דינר יפה. דהוה משמע דינר טוב וטבוע:

לעולם בדמים. כלומר ולא בחליפין ואפ"ה אין לו דין הלואה ואסור אלא מותר הוא כדין מקח וממכר ומיירי הכא דהני דשולחני הם טבועים ומיהו אותם של בעל הבית הם בלא צורה כדאמרינן מדיוקא דברייתא ואפ"ה ליכא משום רבית דכיון דהני דבעל הבית לא טביעי שרי דה"ל כפוסק על הפירות ומוזיל גביה כיון דאית ליה שרי אבל אילו היה של בעל הבית נמי טבוע אע"פ שיש לו אסור ורבית קצוצה היא ואע"ג דלאו הלואה היא ממש אלא דרך מקח וממכר דכשאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ה"ל כאילו מוכר לו אותם שבביתו בשביל אלו שנותן לו השתא ומדברי הראב"ד ז"ל נראה דאפילו במטבע כל שהוא דרך מקח וממכר ויש לו בביתו כי הא שרי דהא דקאמרינן הכא הוה ליה הלואה לאו הלואה ממש קאמר אלא מכר כעין הלואה אבל בהלואה ממש ודאי אע"פ שיש לו אסור כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל ולא חלקו עליו:

נעשה חליפין. אותו שהוא עומד במקום סודר לקנות את שכנגדו הוא שנעשה חליפין:

אקנויי מקנה. קנין סודר קנה אותו בחליפין לומר שמטבע נהי שאינו נעשה חליפין נקנה הוא בחליפין:

ורב פפא הדר ביה. וסובר דכי היכי דאינו נעשה חליפין הוא הדין שאינו נקנה בחליפין אע"ג דפירי נקנו בחליפין לרב נחמן דקיימא לן כוותיה משום דכתיב לקיים כל דבר שאני מטבע דלא שייך בה קנין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ואם כן הוי דבר דלית ביה ממש כאותיות כדפירשנו לעיל:

אקנינהו לשמואל. שהיה הולך לשם כדי שיביאם לו שאילו לא הקנם לו לא היה נותנם לו מי שהפקידם אצלו שהרי אם יאבדו בדרך יחזור רב פפא ויתבעם אבל השתא שהקנם לו כשקבלם הוי כאילו קבלם רב פפא גופיה: