נימוקי יוסף על בבא מציעא כד:

דאשכחוה למרי דתורא. שאילו [לא היה] על הבקרא שהוא שומר שכר לשלם ליתומים דמי שור מעליא:

ספסרא. קונה ומוכר ביום שקונה:

משתבע ספסרא. ואינו יכול לומר הבקרא [איני יודע אם אני חייב דספק הוא שמא ידע הוא במום זה וא"כ] איני חייב ליתן לו כלום דהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור שהרי מת השור קודם שישלם הספסרא ליתומים וא"כ כבר נתחייב הבקרא ליתומים ואינו יכול לפטור עצמו בספק זה לומר שמא ידע הספסרא משום דהספסר במקום יתומים עומד כיון ששילם להם ואין היתומים רשאים לעשות סחורה בפרה שלו וחוזרת לבעלים הראשונים הלכך דמי לאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב:

דמי בשר בזול. פרש"י ז"ל שדרך פשרה הטיל ביניהם כיון שלא היתה כל כך פשיעה דמצי אמר בהדי תורא אוקימתיה כדאמר רמי ומש"ה לא חייבו אלא דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש כדאיתא פרק מי שמת (דף קמו:) [אבל אי הוה בקרא פרע ליתמי הוה חייב למפרע להו דמי שור מעליא כיון שהוא שומר שכר ויתמי לאו בני מחילה נינהו]:

ההוא גברא דאפקיד כשותא. צמח נמשך כחוט למעלה מן הקוצים ומטילין אותו לתוך השכר:

כריא. כרי:

לסרסיא. לעושה שכר שלו:

מהא רמי. הראהו הכרי שלו ואמר ליה מזה תטול לצורך השכר:

ומהא לא תרמי. מאידך של פקדון והייתי סבור שהיה מראה לי מקום:

ואי שהה שיעור. תלמודא פריך אם היה כרי שלו קרוב ושל פקדון רחוק ושהה השליח שיעור מהלך דרך הקרוב ולא אייתי:

הא משתרשי. הלא הוא נשכר בכשות של פקדון שהטילו בשכר ושלו עמד שלם:

חלא. החמיץ:

בכיסי. שיש קוצים מעורבין באותו כשותא ואינו משביח השכר כראוי וקשה בעיניו שהטילו לתוכו:

ומשלם ליה דמי כיסי. שיעור לפי מה שהשביח ולא לפי מה שהיה שוה ודוקא משום שהיה שומר חנם הוא דנפטר קצת בטענה זו אבל שומר שכר הוה ליה לפרש ולמימר ומהא לא תרמי הרנב"ר ז"ל:

מתני' המפקיד מעות אם צרורין. מפרשים בגמ' דצרורין וחתומים שנינו אבל משום צרורין לחוד מותר היה להשתמש בהן כיון שהמפקיד לשולחני יודע שהשולחני צריך תמיד למעות והא שצררן דרך כל אדם הוא לצור מעותיו וכולה מתני' מפרש בגמ':

גמ' האי תיקו הוא תיקו דאיסורא ולחומרא ולפיכך לא ישתמש בהם היכא דאיכא קשר משונה וכ"כ הרי"ף ז"ל:

אפי' נאנסו. קאמר מתני' דחייב באחריותן ואפי' לא נשתמש בהן דמהשתא הוי שואל עלייהו:

נאנסו לא. כל זמן שלא נשתמש לא הוי שואל עלייהו אבל בגניבה ואבדה חייב ואפילו לא נשתמש בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא וכו' מהניא בפרוטה למהוי שומר שכר עלה אבל לגבי דמי אבדה דקי"ל לעיל פרק אלו מציאות (דף כט:) כר' טרפון דאמר ישתמש בהן ואסיקנא דכיון דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו הוי שואל עלייהו ואע"ג דלא נשתמש בהו כמאן דאישתמש בהו דמי וחייב באונסין התם הוא משום דמעיקרא אפי' לא היה יכול ליהנות מהם הוי חייב בגניבה ואבדה משום דהוה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף שהיה פטור לתת פרוטה לעני בעוד שעוסק בה ומשום שיכול ליהנות ולהשתמש בהן מסקינן ליה לדינא לחייבו כשואל אבל הכא לא הוה כשואל עד שישתמש בהן וכן דעת הרי"ף ורבינו האי גאון וכל האחרונים ז"ל:

מתני' השולח יד בפקדון. מפרשינן בגמרא פלוגתא דב"ש וב"ה לענין שבח גזלה ופסקינן כב"ה ולא כר"ע:

החושב לשלוח יד וכו'. שאמר בפני עדים אטול פקדון זה לעצמי ולא הגביהו כלל:

עד שישלח בו יד. שהגביה ע"מ ליטול ואע"ג דלא נטל:

גמ' שבח גזלה דנגזל. והכי קאמרינן ילקה בחסר דהיינו כמה שחסרה דהיינו גיזותיה. ויתר מה שהותירה כגון אם נתעברה דב"ש סברי הכל ישלם כר"מ דברייתא וב"ה סברי כרבי יהודה דשבח גזלה דגזלן ולפיכך אמרו כשעת הוצאה דהיינו כשעת הוצאה מבית הבעלים והלכתא כב"ה הלכך שבח גזלה דגזלן הוי ולענין זילא שנתזלה ביד הגזלן מתני' הוא דתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ולענין יוקרא אם נתייקרה בידו הגזלה מפורש הכא בסמוך: