נימוקי יוסף על בבא מציעא כה.

מעיקרא. כשגזלה:

והשתא. כששתה או תברה שהוציאה מן העולם:

הדרא למרה בעינא. דאם איתא בעולם היתה חוזרת בעין דכי אמרינן כל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה היינו היכא דליתא בעולם אבל איתא בעין בין שהוקרה בין שהוזלה חוזרת כמות שהיא והכי הלכתא כרבא דלענין יוקרא אי איתבר ממילא משלם זוזא כדמעיקרא אבל אי תברה או שתיה כיון דההיא שעתא הוא דמזיקא ליה בידים משלם ארבעה ואתיא ככולהו כב"ש וכב"ה דהא אינהו לא פליגי בהא לענין יוקרא וזולא כדאמרינן לעיל אלא לענין שבח ופירות:

כשעת התביעה. כמו ששוה הגזלה ביום שתובעה לדין:

הלכה כב"ה דאמרי כשעת הוצאה. כלומר מבית הבעלים שהוא יום הגזלה וכל המפרשים ז"ל פסקו כרבא שהוא בתרא:

לא שנו. היכא דלא הגביהה ונשברה לאחר זמן שהטה אותה שאינו משלם אלא רביעית ופטור על שאר החבית:

אלא נשברה. דוקא דהוי אונס והרי לא קנאה להתחייב באונסיה:

אבל החמיצה. פשיעה היא ומזיק בידים שבשביל שחסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חרס:

גירי דידיה. חצים שלו גרמי לה:

והכי הלכתא דקי"ל שליחות יד אינה צריכה חסרון אלא כיון שהגביה על מנת ליטול חייב. רבינו אלפסי ז"ל הביא הא דפרק חזקת הבתים (דף נא:) שאין מקבלים פקדונות והא דפרק המוכר את הבית (דף ע.) דהמפקיד אצל חבירו בשטר והא דפרק שלום בינו לבינה (דף קטו:) דאפקיד שומשמי גבי חבריה והא דהכותב בכתובות (דף פה:) ההוא דאפקיד כסא דכספא והביא האי דירושלמי דפרק הכונס צאן לדיר חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אמר מטכסין הוה מלא אתא עובדא קומי דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל: