נימוקי יוסף על בבא קמא ט.

אמר רב כהנא וכו'. [והכי] קי"ל דאין צריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה אינו חסר (כופין אותו כו'):

ואפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דלכ"ע חייב. כתב הרמ"ה ז"ל דאי איתברר קודם שדר זה בה דלא הוה קפיד בעליו לאוגרה אע"ג דמקמי הכי הוה קיימא לאגרא פטור דבתר ההוא שעתא דדר בה האי גברא אזלינן וההיא שעתא זה נהנה וזה אינו חסר הוא:

ותו גרסינן בגמ' (דף כא.) אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה ה"ק אם נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי ל"ק הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא וכן השוכר בית מבני העיר ונמצאו לה בעלים מעלה שכר לבעלים ע"כ בגמרא [פי'] נמצא בית של שמעון. והוא שכרה מראובן:

מעלה שכר לשמעון תרתי. כלומר תרי מילי מילי דסתרן אהדדי דהא ודאי שכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעתו וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר דשלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר:

הא דקיימא לאגרא. מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר:

הא דלא קיימא לאגרא. אין צריך להעלות לו שכר:

וכתב הרמ"ה דמדקא משנינן הכי ולא קא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מיחייב ולא מידי דכי היכי דגבי משכיר מקח טעות הוא ולא מיחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר שאינו שלו לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר דמי כיון דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זכותא בגויה אגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו ואם נתן לו השכר כיון שהוא ברור דבטעות יהיב ליה חייב להחזירו דמחילה בטעות כה"ג לא הויא מחילה מידי דהוה אקנין בטעות ומידי דהוה אמוכר שדה לחבירו ויצאו עליו עסיקין (לעיל דף ט.) כדברירנא בפירקא קמא וכן משמע ממעשה דרב ענן דשקל בידקא בארעיה דמחילה בטעות לא שמה מחילה התם פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מא.) ולא דמי למוכר פירות דקל לחבירו דלא קנה לוקח ואפילו הכי אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה כדאיתא פרק איזהו נשך (ב"מ דף סו:) דהתם איכא למימר דאי נמי הוה ידע דלא קנה לוקח פירי מדינא אפ"ה מחיל דאי זביני נינהו מחמת דשקיל זוזי ואי מתנה היא מחמת דניחא ליה למיקם בהימנותא וכיון דשמיט ואכיל כבר מספיקא לא מפקינן מיניה אבל הכא אנן סהדי דאי הוה ידע האי לוקח שיצאו עליו עסיקין או האי שוכר דמידי דלאו דידיה זבין ליה או אוגר ליה לא הוה יהיב ליה זוזי הלכך ודאי מקח טעות הוי והדר וכן הסכימו הרא"ה והריטב"א ז"ל והיינו בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא ופרע כבר השכר לראובן חוזר ופורע לשמעון וחוזר הוא על הגזלן דומיא דלוקח שדה מחבירו ונמצאת שאינו שלו (בב"מ דף יד: טו.) שחייב הלוקח להחזיר שדה ופירותיו לבעלים ואין לבעלים דין ודברים עם הגזלן וכן כתבו הן ז"ל:

כתב הרא"ש ז"ל בשם הר"י ז"ל הא דנקיט תלמודא בהאי לישנא נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ולא נקט [דקיימא לאגרא] משלם לאשמועינן דאפילו שכרה מראובן בדמים קלים מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרים שאר בתים ולא מצי אמר כסבור הייתי שהבית היה של ראובן ואילו ידעתי שהיה לי לתת שכר מרובה לא נכנסתי בו וכן כתב הריטב"א ז"ל. אמר המחבר ראובן שהשכיר לשמעון בית בדמים יקרים ממה ששוכרים אחרים וקודם שפרע השכירות נמצא שהבית הוא של יהודה כיון שדין יהודה עם שמעון הוא ולא עם ראובן הגזלן שמעון יכול לומר ליהודה שלא יפרע לו ממה שדר בה אלא כפי מה ששוכרים אחרים ושכירות שעשה עם ראובן בטעות הוה ולאו כלום הוא כיון שנתברר שלא היה לו זכות בבית ואין לו כאן כח אלא במה שידור מכאן ולהבא ואפי' אם נתן שמעון דמי השכירות לראובן קודם שיבואו לרשות יהודה בעל הבית אין כח ביד יהודה להוציא משמעון אלא כפי מה ששוכרים אחרים ממה שדר כבר דוקא ומיהו אם באו הדמים ליד בעה"ב ובעה"ב טוען שלא היה משכירה בפחות מסך זה מספיקא לא מפקינן מיניה ועוד דכי האי גוונא לא מצינו דליהוי מחילה בטעות זה נראה לי אלא שלא ראיתיו מפורש באחד מן המפרשים ז"ל עוד אני אומר היכא שהמשכיר שכרה מבעלה בזול והוא שכרה לאחר ביוקר נחזי אנן אם לא היה רשאי לשוכרה לאחר כגון שהיו מרובין בני ביתו של זה האחר שורת הדין נותנת שיתן מותר השכירות שהרויח לבעל הבית דאיך יעשה זה סחורה בביתו של חבירו כדאמרינן פרק המפקיד (דף לה:) דקיימא לן כרבי יוסי דאמר גבי השוכר פרתו של חבירו והשאילה לאחר ומתה תחזור לבעלים הראשונים כלומר שהבעלים הראשונים מקבלים דמיה ולא השוכר דכיצד השוכר יעשה סחורה בפרתו של חבירו וה"ה הכא ומיהו אם היה רשאי לשוכרה כגון שהתנה עמו הוא או שלא היו בני ביתו של זה האחר אשר שכרה לו מרובים ממנו נראה שהריוח למשכיר זה שהרי בשעה ששכרה לו הבעה"ב בסך זה ולא התנה עמו כלום [יכול להשכיר] (הרי מחיל הדין עליו) וכיון שהדין נותן שיכול להשכירה כדאמרינן מה נשאר עליו שיערער אי משום שקשה עליו מה שמרויח זה וכי מי לא עסקינן שאפילו היה מרויח [מן] המשכיר עצמו שלא היה מוצא כל כך בזול מאחר אפ"ה שכרה לו בכך ומה לי ריוח זה מה לי זה ועוד דזה נהנה וזה אינו חסר ולא דמי לפרה דר' יוסי שאין השוכר רשאי להשכיר וכל שכן להשאיל כך נראה לי:

בחצר חבירו . דלא קיימא לאגרא מיירי ולפיכך אינו חייב להעלות לו שכר דכיון דלא עביד ביה שום הפסד אלא שנהנה בדירתו מאי איכפת ליה לבעל החצר האי זה נהנה וזה אינו חסר הוא ואי משום דמשחיר כותלי הבית בתשמישו כנגד אותו ההפסד המועט עביד ביה תועלת שדר בה שהישוב מועיל לבית כדמפרש ואזיל:

ושאיה. בית שאוי שאין בני אדם דרים בו כמו (ישעיהו ו׳:י״א) אם שאו ערים מאין יושב הוא מכותת:

לדידי חזי לי. כתב הרמ"ה ז"ל דעל העש המרקיב את העצים ואת הקורות ואת קורות הבית קאמר ודבר הבאי אמר שראה שהפסיד בבית הפסד גדול כאילו היה שור נגח מנגח בתקרת הבית ובקירותיו:

ביתא מיתבא יתיב. בית שהוא מיושב מבני אדם ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שצריך לו ומתקנין אותו:

דקא משתמש ביה. בעל הבית:

בציבי ותבנא. שעציו ותבנו בתוכו וזה הלך ודר בו משום שאיה ליכא הואיל ומשתמשים בו משום ביתא מיתבא יתיב איכא דאין זה חשוב ישוב וזה שדר בו יפה עשה שהנההו וכתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כרבא אמר רב סחורה דקאי מר בר רב אשי כוותיה הלכך אפילו לא קא משתמש ביה בעל הקרקע אלא בתבנא וציבי חייב הדר לשלם לבעליו כשיעור מה שהפסידו בשחרות הכותלים אבל טפי לא וכדמשמע בסמוך בהאי עובדא דיתמי דכי היכי דמעיקרא הוה מפייסי להו בדבר מועט הכי נמי חייבו רב נחמן לההוא גברא דבנה אפדנא דאמר ליה זיל פייסינהו ליתמי ואע"פ שהנאת האפדנא מרובה יתמי דלא בנו לה ולא פרעי ההוצאה מאי איכפת להו בהנאתו של זה כיון דלא מפסדי מידי ממאי דיהבי להו קדמונאי זה נהנה וזה אינו חסר הוא הכי נמי כיון דכל מאי דמפסיד ליה דהיינו שחריתא דאשיאתא פרע ליה משום דהשתא ליכא תועלת בדירתו משום שאיה שתהיה עולה כנגד הפסד השחרות מכל מקום אינו מחויב לתת לו יותר ממה שעולה אותו הפסד זה דעת הרמ"ה ז"ל אבל דעת הרא"ש והריטב"א ז"ל דאע"ג דלא מחסר ליה אלא בדבר מועט משלם לו כל מה שהנההו וכן דעתם גבי יתמי דבסמוך ומסתייע מהא דאמר מגלגלין עליו את הכל וכדמשמע מתוך הסוגיא דגמ' (דף כ:) דמשום שחריתא דאשיאתא שהוא חסרון מועט מגלגלים עליו את הכל:

קילקלתא. תרגום אשפה שהיה ליתומים קרקע עשוי אשפה ובא זה ובנה בירה על גבה ודר בה ולא העלה שכר ליתומים:

קדמנאי. קדמונים היו יושבים בה ומעלים שכר ליתומים וה"ל קיימא לאגרא וכבר [כתבנו] לעיל אי חייב בעל אפדנא לשלם ליתומים לפי מה שנהנה זה או לפי מה שהיה נוטל מ קדמנאי. ודקדק הרמ"ה ז"ל שעדיין לא נתנו לו היתומים דמי בניינו כי דר ביה דאי נתנו למה לי לאשמועינן שבנה אפדנא לימא ההוא גברא דדר באפדנא דיתמי וכבר כתבנו שדעתו ז"ל דלישנא דזיל פייסינהו ולא אמר הב להו אגרא אפדנא משמע דדבר מועט חייביה כקדמנאי ועוד דקדק ז"ל מהאי לישנא דלא אמר הוו אגרי לה מיתמי דבתר דדיירי בה הוו מפייסי להו ושמעינן מהכא דקיימא לאגרא מקרי אע"ג דלא מוגרי לה בעלים בפירוש אלא בכי האי גוונא דהכא ועוד כתב ז"ל דמכאן שמענו דהא דאין צריך להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא לאו דוקא בגדול דבר מחילה הוא אלא אפילו ביתומים דלאו בני מחילה נינהו [אמרינן] דהא הכא לא היה חייב בעל האפדנא אלא משום דקדמונאי הא לאו הכי דיינינן ליה כחצר דלא קיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר אינו תלוי במחילה דאפילו בגברא קפדנא דידעינן ודאי דלא מחיל לא היו מעלין לו שכר וה"ה גבי יתמי דשייך טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר: