נימוקי יוסף על בבא קמא ח:

אכולהו. הא דקתני מתני' ברה"ר פטורה אפי' אכסות וכלים שהוא שינוי ותולדה דקרן וטעמא דכל המשנה כגון זה שהניח כסותו ברה"ר ובא אחר ושינה בו כגון זה שאכלתו פטור:

כסות וכלים חייבת. חצי נזק דתולדה דקרן היא דהאי לאו משנה הוא דלימא דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור משום דעביד איניש שעומד לפוש להניחו ברשות הרבים ומיתפח מטרחו ואפילו גבי פרות שיש שינוי אם בעטה מהלכת באותה שהיא רבוצה ברשות הרבים חייבת משום דנהי דרבוצה משנה היא וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וקי"ל כרבא לקמן (דף כד:) דבתרא הוא דאמר חייבת משום דאמרה לה נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא :

דמי עמיר. שאם אכלה [שעורים] כדי שביעתה אין זה משלם לו אלא מה שהיה צריך ליתן לה בקשין ובתבן להאכילה דא"ל אי אפשי להאכילה שעורים אלא קשין:

דמי שעורים בזול. כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים ולא יתן כשער שבשוק דילמא איהו לא מאכיל לה שעורים אלא בזול כדאמר בב"ב פ' מי שמת (דף קמו:) כל זוזא חשבי' בד' דנקי דהיינו שני שלישי הדמים:

(בגמ') אע"פ שאינו רגיל להאכילה שעורים אלא עמיר משלם לו דמי שעורים כפי מה שאדם אחד רגיל ליתן לבהמתו ולא קבולא קבים וכתב הרמ"ה ז"ל [דה"ה] למאן דרגיל לתת לה שעורים דכיון דבע"כ הוא דמתהנית לא משלם אלא שיעור מאי דאמדינא לדעתיה דהוה ניחא ליה דיקא נמי דקתני מתני' סתמא משלמת מה שנהנית:

[לשון גמ'] לפי' כיון דמשערי' בדבר הראוי לה ואורחה למיכל אכלה חטים וכו'. ולא נהנית פטורה ברה"ר אבל ברשות הניזק משלמת מה שהזיקה דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה ולענין הלכתא כתב ריא"ף ז"ל דאיכא מ"ד דהלכתא כרבה שהוא רביה דרבא ואיכא מ"ד דהלכתא כרבא דהוא בתרא וכתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל שספק הגאון בזה מסולק הוא משום דברייתא דמסייע לרבה ר"ש וברייתא דמסייעא לרבא רבנן והלכתא כרבנן עוד כתב הרא"ה בשם רז"ל שהלכה כרבא ואע"ג דרבה רביה הוה שלא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום רבו אלא כשחולקין שניהם יחדיו בהדי הדדי אבל כשתלמיד מאריך ימים אחר רבו וחולק עמו הלכתא כמותו ועל זה אמרו דהלכתא כבתראי והיינו בעלמא אבל הכא הלכתא כרבא בין הכי ובין הכי [דרבנן קאי כוותיה] כדכתיבנא:

גרסינן בגמ' (דף כ.) א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא (דשבתא) דאיבעיא לן מילי מעלייתא מאי מילי מעלייתא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר היכי דמי אלימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר ואלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר הוא לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא א"ל הא אהניית מאי הוי עלה אמר רב כהנא א"ר יוחנן אינו צריך להעלות לו שכר ע"כ בגמ' פי' בתחומא לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבוא:

בחצר דלא קיימא לאגרא. שאינו רגיל בעל החצר לאוגרא ואף כי לא היה דר זה בה לא היה שוכרה לאחרים כי היכי דלא שכרה עד השתא:

וגברא דלא עביד למיגר. זה הדר בחצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר:

זה לא נהנה. דהא שכיחי לו בתים בחנם:

וזה לא חסר. דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור:

זה נהנה. שהיה צריך לשכור חצר אחרת:

וזה חסר. כיון דקיימא לאגרא היה משכירה לאחרים לולי זה שדר בתוכה:

וכתב הרא"ש ז"ל דלא מצי למימר אלו השכרתו לאחר הייתי יוצא דא"ל בעל החצר כל זמן שראו אותך דר בביתי היו אומרים מושכר הוא ולא היו באין לשוכרו ובכה"ג פשיטא שצריך להעלות לו שכר:

מאי חסרתיך. בלאו הכי לא מוגרת לה והו"ל זה נהנה וזה אינו חסר:

אמר ליה הא אהניית. דאי לא חצר דידי הוית אגר אחריתי:

וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. לא הזכירוהו וכתבו בעלי התוספות ז"ל שזה פשוט הוא שהוא פטור דכמבטל כיסו של חבירו או כי אחדקיה לחבריה באנדרונא שהם פטורים והרא"ה ז"ל כתב שכל הגאונים ז"ל פה אחד אומרים שהוא חייב וכן דעת רבו ז"ל ולא דמי למבטל כיסו ולאחדקיה לחבריה דהתם גרמא בעלמא הוא אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיו חייב בודאי תדע שאילו אכל אדם פירות חבירו חייב אע"פ שלא נהנה כלל ומיהו אילו לא דר בה אלא שסגר כל השנה פטור ע"כ לשונו וכן כתב הריטבא ז"ל דכשלא דר בה גרמא בעלמא הוא וכן כתב הרמ"ה ז"ל דכשדר בה חייב מידי דהוה אכל נזקים דעלמא דזה חסר וזה לא נהנה אלא שחולק ז"ל ואמר דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דהדקיה באנדרונא חייב כדאיתא פ' החובל וכל היכא דקיימא לאגרא וגרם לאפסודיה כגון דגזלה מיניה אע"ג דלא דר בה חייב ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי וכל שכן למאן דדאין ע"כ:

מאי הוה עלה כתב הרא"ה ז"ל אע"ג דקי"ל בעלמא (ב"ב דף יב:) דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אלא שיכול לכופו ממדת הדין שלא לעשותו וכגון הבונה כנגד חלונו של חבירו והלה מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו והלה רוצה לעשות לו חלונות במקום אחר שלא יפסיד מן האורה כלל כגון זה אמרינן כופין אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חברו על כרחו ע"כ וכן דעת הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל דכה"ג לא אמרינן כופין אותו על מדת סדום: