נימוקי יוסף על בבא קמא ז.

כיצד הרגל מועדת. לשלם [נזק שלם] הא אמרן באידך פרקא שהרגל מועדת מתחלתה:

לשבר בדרך הלוכה. כלומר שלא בכוונת היזק ואיידי דבעי למיתנא תולדה דהיינו הבהמה מועדת לשבר בשער גופה או בדבר המחובר לה כגון באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה דרך הלוכה שלא בכוונת היזק תנא האב בששברה ברגלה ממש ולפיכך מתחיל כיצד אמרו הרגל מועדת מתחלתה לשבר וכו' והיינו רגל ותולדה דרגל שפטורין ברה"ר וחייבין ברשות הניזק נזק שלם:

היתה מבעטת. בכוונה והזיקה בבעיטה:

או שהיו צרורות וכו'. דרך הלוכה שלא בכונה:

משלם חצי נזק. אע"פ דבעוט ונתוז שוין לענין חצי נזק מיהו יש חלוק בדיניהם דאלו חצי נזק דבעוט כיון דבגופה הוא ובכונה תולדה דקרן היא דמשלמת חצי נזק מגופה ואפי' ברה"ר ואלו חצי נזק דצרורות שהוא שלא בכונה כי אורחיה תולדה דרגל היא ואינה חייבת אלא ברשות הניזק דבשן ורגל כתיב בשדה אחר ומשלם מן העלייה והיה בדין שישלם נזק שלם כמו ברגל אלא דהלכתא גמירי לה כיון שלא הזיקה אלא על ידי צרורות הבאין מכחה ולא בחיבורים אבל צרורות מחמת בעוט בעיא דלא איפשיטא היא בגמ' (דף יט.):

דרסה על הכלי דרך הלוכה ושברתו:

ונפל . שברי אותו כלי ששברה ברגלה וניתזו על כלי אחר ושברו ונמצא שהכלי הראשון נשבר ברגל והכלי השני בתולדה דרגל לפיכך על הא' משלם נזק שלם ועל הב' חצי נזק צרורות ודיניהן ברשות הניזק דוקא ואע"ג דכבר שמענו זה מ"מ איצטריך לאשמועינן דסד"א משונה היא בהך דריסה הואיל ודרסה בחוזק כל כך שניתז השבר על כלי אחר ושברו מסתמא להזיק נתכוונה קמ"ל דלא א"נ קמשמע לן דזימנין דמשכחת לה נזק וחצי נזק בחד מעשה בהדדי כי ה"ג:

מתני' התרנגולין מועדין וכו'. ברגל בחצר הניזק נמי הוא דחייב וקמ"ל דעופות נמי מועדין מתחלתן בין לענין שן בין לענין רגל ותנא גבי רגל וה"ה גבי שן וילפינן עופות מושלח את בעירה (לקמן דף נד:) תרגום של בהמה מבהמתך דכלאים או דשבת [שם ע"ש] כדתני דבי רבי ישמעאל ושב הכהן [ובא הכהן] זו היא שיבה זו היא ביאה (עירובין דף נא. וש"נ) וילפי' מהדדי הכא נמי בעירה ובהמה חד ענינא הוא וילפינן מהדדי מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן ודוקא כששברו ברגליהן או בכנפיהם או בשאר גופן כדרכן שלא בכוונה אבל שברו ברוח כנפיהן הוו להו צרורות וחצי נזק הוא דמשלם ואם שברו בכוונה אפילו בגופן חצי נזק הוא דמשלם דהויא לה תולדה דקרן וכדפרישית ברישא:

דליל קשור ברגלו. כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרוי דליל ואית דגרסי דלי:

והא דמשלם חצי נזק אוקימנא בגמ' [דף יט:] בדאדייה אדויי שזרק התרנגול את הדליל ושבר כלי בזריקתו דהוו להו צרורות כיון דלאו בהדי דאזיל ומימשיך דליל בתריה קא מזיק ולאו כעגלה מושכת חשבינן ליה אלא צרורות נינהו מכלל דאלו אזיק דרך משיכתו כעגלה מושכת דמי ומשלם נזק שלם:

דכל היכא דאזיק ע"י ד"א שלא בחבורין משלם חצי נזק ואי אזיק בחיבורין משלם נזק שלם ואע"ג דלאו אדעתא דבעל התרנגול נקשר הדליל [אלא מאיליו] מכל מקום אורחיה הוא בכך ולפיכך הוי תולדה דרגל דלא אשכחן בנזק בעלי חיים דלאו אדם אלא תרי גווני או מידי דאורחיה דהוי תולדה דשן או רגל או מידי דלאו אורחיה דהוי תולדה דקרן ואע"ג דאין כונתו להזיק וכיון דלא דיינינן ליה כתולדה דקרן מסתברא דהוי משום תולדה דרגל מטעם דאורחי בהכי ואפילו שלא מדעת הבעלים חייב והכי משמע לקמן (דף כא:) גבי כלב שנטל חררה. ומיהו [דוקא] כשנקשר מאליו הדליל והוא של הפקר אי נמי שהצניעו כראוי בעליו של דליל [אנוסים הוו ופטורים בעל דליל ובעל תרנגול] אבל לא הצניעו כראוי בורו דבעל דליל הוא וכן אם קשרו אדם בורו דקושר הוא והוא דאזיק בתר דניח אבל אזיק בהדי דאזיל אש של בעליו שפשע בו או שקשרו הוא:

או שמהדס. פירש בו מחפש וחופר ברגליו ואמרי לה מרקד ואידי ואידי ואידי אורחיה הוא וכי קתני משלם חצי נזק בדאזיק ברוח שבכנפיו או שהתיז עפר וצרורות אבל אזיק בגופו משלם נזק שלם דתולדה דרגל היא והכי איתא בגמ' (דף יז:):

גמ' אוכף. מרכב של בהמה:

פרומביא. מתג של ברזל שבפיה:

בזוג. התלוי לה בצוארה לקשקש:

חמור במשאו. הוא כעין שליף שהוא משוי גדול המונח במרצופים:

נזק שלם. כדפי' במתני' דבכל הני אורחא להזיק דרך הלוכה בלא כוונת הזיק:

בכנפיהן. שנגעו כנפיהן בכלי וצריך לומר ששברוהו שם במקומו דאי לא אלא שנתגלגל בעיא היא בגמ' (שם):

ברוח שבכנפיהן. כצרורות דמי דשלא בחיבורין היא:

מהדסין. מרקדים או חופרין והיה הטנופת דבוקה בגופן:

העלו עפר. מן הארץ לעיסה היינו כצרורות:

כל שבזב טמא. לאו כללא הוא דמגע בית הסתרים (נדה דף מג.) בזב טהור ובנזקין כל היכא שהוא בחבורין חייב אלא ה"ק כל מגע או היסט שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם כל שבזב טהור כגון צרורות בנזקין משלם חצי נזק:

ורבא צרורות וכו'. בתמיה הא תנינא ליה בכמה דוכתי בפרקין:

עגלה מושכת. שאם היו שוורים מושכין את העגלה ושברה כלים דרך הלוכה ברשות הניזק בעל השוורים משלם נזק שלם סד"א כיון שהשוורים אינן נוגעין בעגלה כמאן דפסיק דמי והוו להו כצרורות קמ"ל כיון דאיכא חבלים דמחברי בין עגלה לשוורים כמאן דנגעי בעגלה דמי דכה"ג בזב נמי טמא שאם היה הזב מושך את העגלה העגלה טמאה דהסט בחבורין הוא נמצא מדברי רבא למדנו דזה בא ללמד ונמצא למד כה"ג שחייב בניזקין כנגדו בזב טמא וכדפי' דהא בלאו הא דרבא לא ידענו אלא בטמא יושב כגון שהלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים שהיו תחתיו טמאים משום מדרס הזב ואם התיזו צרורות מחמת הקרון בזב טהור ובנזקין נמי צרורות נינהו:

שליף. משוי גדול המונח במרצופין:

בתר מעיקרא וכו'. שדחפתו בגופה:

תבר מנא. וצרורות נינהו דההוא שעתא שלא בחבורין הוא:

ושברו במקל. קודם שנח פטור המשבר וחייב הזורק:

מנא תבירא. דכיון דסופו לישבר מחמת זריקתו של ראשון כמו ששברו הוא דמי:

אלמא בתר מעיקרא אזלינן. דאל"כ מנא מעליא הוה ושני אמאי פטור ומיהו כתב הרא"ש ז"ל שאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב דיש לחלק בין ענין זה לזורק הכלי עצמו:

לרבה פשיטא ליה. כתב הרמ"ה ז"ל דכיון דפשיטא ליה משמע דבתר מעיקרא אזלינן וקיימא לן כוותיה דסוגיין דעלמא דהא שמעתא דזרק כלי הלכתא היא ורבא נמי לאו מפליג פליג עליה אלא ספוקי מספקא ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי ולקמן בתרוצא דרב ביבי [והוא דקאזיל מיניה מיניה] כתב ז"ל דלאוקומי בעיא דרבא הוא הוא דקא בעיא אבל פשיטא דהלכתא כרבה דבתר מעיקרא אזלינן וכן מצאתי בספרים ישנים שכתוב כלשון זה בהדיא:

מחטטין. מנקרין בחרטומיהון ולשון חפירה הוא כדתנן [סוכה דף סו.] החוטט בגדיש:

נזק שלם. אלמא דכל כה"ג אע"ג שלא שברו ממש בגופו אלא מכחו בא לאו צרורות נינהו וחשבינן ליה כאלו שברו ממש בגופו דבתר מעיקרא אזלינן:

והוא דקא אזיל הדלי מיניה מיניה. דתרנגול ולא נשבר ע"י גלגולו למקום אחר אלא דוחפו כל שעה גם בשעת שבירה וכבר כתבנו דהיינו לפום ספקו של רבא ומ"מ הלכתא כרבה כמו שכתב הרמ"ה ז"ל לעיל וכן דעת הרז"ה ז"ל והשיב על הרי"ף ז"ל שהביא בהלכות תירוצא דרב ביבי דמשמע דסבירא ליה ז"ל דבתר הסוף אזלינן וקשיא דידיה אדידיה שהביא הא דרבה דזרק כלי לקמן (מכילתין דף כו:) וכן כתב רש"י בפירושו דבתר מעיקרא אזלינן והרמב"ן ז"ל רצה לתקן לסיוע הרי"ף ז"ל ופירש בהפך שפשוט הוא לרבה דבתר בסוף אזלינן והיינו דאמר מאי טעמא מנא וכו' כלומר בדין הוא שיהא השני חייב אלא דמנא תבירא תבר ותפשוט ליה מדרבה דבתר בסוף אזלינן והאריך ז"ל בזה וכתב הריטב"א ז"ל שדעת רבו ז"ל דלא אמרינן לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי אלא כשהן בדור אחד אבל רבא שהוא בתרא יש לחוש לספקו הלכך שניהם פטורים דהמוציא מחבירו עליו הראיה והראב"ד ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל פסק כרבה דפשיטא ליה [ולעולם בתר מעיקרא אזלינן] ומה שהביא תירוצא דרב ביבי לאו משום למפסק כוותיה אלא משום דבכי האי גוונא לאו משונה הוא בפסיקת החבל כיון דקא אזיל מיניה מיניה דע"י שרוצים לשתות אורחייהו לחטט בחבל כדי שיפול לארץ וישתו ממנו ואורחיה הוא ודמי לנהמא ופלוסי סלא דבסמוך (לקמן דף יט:) ולפיכך הביאו הרב אלפסי ז"ל לאשמועינן דאפילו בחבל שאינו מלוכלך בלישה כיון דקא אזל מיניה מיניה אורחיה הוא ומשלם נזק שלם ובלאו דרב ביבי א"א לומר בחבל נזק שלם דהא משונה הוא התרנגול דנוקר בחרטומו כ"כ בחוזק שמפסיק חבל ותולדה דקרן הוא וחצי נזק הוא משלם ואנן אמרינן משלמין נזק שלם וא"א אלא אם (כן) הוא מלוכלך בלישה ומשום העיסה מנקרו ולפי שלרב ביבי אין אנו צריכים לאוקומי בהכי הביאו ז"ל: