נימוקי יוסף על בבא קמא ה.

שתיק רב. בגמ' מייתו ראיה דמדשתק שמע מינה שהודה לדבריהם שסברי כשמואל דאמר שמין וכתב הרמ"ה ז"ל זה אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה דמיא:

שנטרף. שנולדו בו סימני טרפות בתוך ל' יום כיון דטרפה אינה חיה אף ע"פ שלא מת בתוך שלשים יום אין פודין אותו דכמת הוא חשוב ודוקא שנולדו בו סימני טרפה בידי אדם או בידי בהמה או שנפל מן הגג ונשתברו רוב צלעותיו אבל אם חלה אף על פי שאמדוהו למיתה בתוך שלשים יום כיון דחיה שלשים יום חייב לפדותו דלא כמת חשיב דאפשר הוא דחיה:

יכול אפילו נטרף. דמדאמר קרא אך פדה תפדה סלקא דעתך לרבויא:

אך חלק. קמשמע לן אך למעוטי ואהני פדה תפדה לרבויי גוסס ויוצא ליהרג דלא נילף מערכין דתנן התם גבי ערכין (דף ו:) הגוסס והיוצא ליהרג אינו נערך ולא נידר ואהני אך למעוטי נטרף וכדאמרן אבל נטרף שהרגוהו ממש לא איצטריך למעוטי מהא דמבן חדש אמר רחמנא והאי לאו בר חדש הוא אם הרגוהו בתוך ל' זו דרך רז"ל בעלי התוספות ז"ל והסכימו כל המפרשים ז"ל עמהם ואע"פ שלא פרש"י כן והקשו עליו ז"ל מהא דאמרינן במסכת (בכורות דף יז) (צ"ל מנחות דף לז.) בכור שיש לו ב' ראשים חייב לתת י' סלעים בפדיונו ופרכי' לה מהא דאמר ר' אלעזר בכור שנטרף וכו' ואם כדברי רש"י ז"ל מה ענין זה אצל זה שהרי זה שנהרג בתוך ל' יום הוא כנפל וזה אפשר להתקיים י"ב חדש אבל לפירושם ז"ל עולה יפה דזה וזה טרפה ויכול להתקיים י"ב חדש:

במשיכה. שמשכה מרשות לוקח:

במסירה. כגון דמסרה לה באפסר קנאה אע"ג דלא משכה:

זו וזו בהגבהה בין דקה בין גסה. ומפרש בקידושין (דף כה:) גבי פיל דבסימטא מביא ד' כלים ומניח תחת ד' רגליו דמה לי מגביהה ע"י עצמו או מגביהה ע"י כלי וקי"ל כרבי אלעזר דרב נמי קאי כוותיה (שם) והתם בקדושין מפורש יותר:

שמין מה שעליהן. מה שקנו מתפיסת הבית לאחר מיתת אביהן ועדיין לא בלו שמין אותן כמו שהן שוין עתה והכי משמע לישנא דמה שעליהן וטעמא דכי שתקי כל חד לחבריה לאו משום דקא מחלי אלא אדעתא דמהוי כשאלה דסבר הא קאי אכתפיה למחר תפיסנא ליה ושיימינן ליה הא שתקו עד דנאבדו או בלו אין מנכין להם מחלקם דלא מצי למימר דשתק אדעתא למתפס דהא שתק עד דבלו אלא ודאי מחל:

שעל בניהם ובנותיהם אין שמין. וטעמא פרש"י ז"ל שמתביישין להביאן לב"ד ומחלי אהדדי וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל טעמא משום דלא מצי אמר כי שתקי אדעתא דתפסי ביה בשעת חלוקה דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוייהו כדתנן (ערכין דף כד.) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות וכו'. ופסק רבינו אלפסי ז"ל דדוקא בגדים של חול אבל בגדים של רגל ושל שבת שמין והכי איתא בירושלמי דקידושין וכתבו ז"ל בהלכות ומבגדים של חול שמעינן להיכא דיהיב חד מן האחים מתנה לאינש אחרינא מתפיסת הבית וחזו אחין ושתקו דמחילה הויא:

בגדול אחי. כדאמרינן פ' יש נוחלין (דף קלט.) האי גדול אחי דלביש ומכסי מדיתמי מאי דעבד עבד ניחא להו דלשתמעי מיליה וכתבו בתוספות אם מוחין הרשות בידם אבל כל זמן שאין מוחין מסתמא ניחא להו כי היכי דלשתמעו מיליה. אמר המחבר נראה לי דהא דכתבו בתוספות ר"ל שמיחו תחלה בשעה דלביש ומכסי דאז מגלו דעתייהו דלא ניחא להו ואפשר דגרע [אז] משאר אחי דנאבדו או בלו [נמי] מנכין לו אבל אם לא מיחו מתחלה כלל מחלי ומכאן ואילך אפילו מה שעליו אין שמין ומטעמא דאמרינן דסתמא ניחא להו וכו' דאילו כל זמן שירצו למחות מוחין עד שיבלו מאי איכא בין גדול אחי לשאר אחי כנ"ל:

חייב. אפי' באונסין:

אנת מהימנת לי בשבועה. דשומר חנם שלא פשע בה. ופירשה הרמ"ה ז"ל בשם רב אחא משבחא בשאלתות אנת מהימנת לי בשבועה מינך בעינא ואיהו לא מצי משתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם וקיי"ל כרבא ובבבא מציעא פרק המפקיד (דף לו:) נקט [אביי] טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולהך טעמא הוא פשוט אפי' איכא סהדי דנאנסה חייב וכ"כ הרא"ש ז"ל. אמר המחבר נ"ל דמשום דמלישנא דהכא דאנת מהימנת לי וכו' הוא משמע דאי איכא סהדי דנאנסה מפטר דהשתא לא מצי למימר לא מהימן לי וכו' פירשה רב אחא הכי כנ"ל: