נימוקי יוסף על בבא קמא ד:

כגון פפא בר אבא. דהוה בעל בשר:

פשיטא. דאיהו עשה הכל וממתניתין שמעינן אפילו לא עשה אלא מקצת נזקו:

איהו מאי קעביד. דמחייבת ליה והכי הלכתא דכל היכא דבלא איהו לא הוה מיתבר כלל הוא חייב וכלן פטורין וכל היכא דבלאו איהו הוה מתבר הראשונים חייבים והאחרון פטור ומכאן נוכל ללמוד דכל שאר פשיעות כיוצא בזה:

אי לאו אתון בדידי לחודי לא הוה מתבר. ואתם היה לכם לעמוד כשישבתי אני ומדלא עמדתם גם אתם חייבים כמוני:

דזגא מזגא. שנסמך עליהם ולא הניחם לקום וכיון שכן הוא כאילו עשה כל הנזק בידים וקא משמע לן דאע"ג דלא תבריה בגופו מחמת ישיבתו אלא מחמת כחו שנסמך עליהם הוא חייב והם פטורים דאע"ג דמכחם ומכחו נשבר הכל כח דידיה חשיב דכגרזן ביד החוצב דמי אבל אם לא נסמך עליהם אלא שבשביל ישיבתו נשבר בשעה אחת כולן חייבין שבשבילו לבד לא היה נשבר אם עמדו הם ובשבילם נמי לא היה מתבר בשעה אחת ואפשר שהיו עומדין קודם תרתי שעי ולא היה נשבר הלכך עתה שנשבר בחדא שעתא בשביל כולן הוא וכולן חייבין אבל היכא שלא היה נשבר כלל בשבילם אלא בשביל האחרון הוא חייב והם פטורין ואפילו לא נסמך עניהם אלא שישב לבד (והספסל) נמי אם בלא מעשה האחרון היה נשבר ולא היה אפשר להם לסלק ההיזק שעשו קודם שיבא זה הוא פטור וכולן חייבין:

מפרש טעמא דרבנן התם פרק אלו הן הנשרפין (דף עח.) מקרא דכתיב כי יכה כל נפש אדם [עד שיכה] כל נפש משמע וקי"ל כרבנן דרבים נינהו לגבי רבי יהודה בן בתירא דפליג עלייהו ומיהו מיירי בשיש בראשון כדי להמית דאם לא היה בו כדי להמית אפילו לרבנן האחרון חייב כדמוכח התם:

חבתי בנזקו לא קתני. לא דייק מהך לישנא דסיפא דאגב רישא [דפרקין] דקתני חב מזיק לשלם תשלומי נזק הוצרך למיתני בסיפא נמי [חבתי] תשלומי נזקו אלא ה"ק מדנקט הכי בהך לישנא דרישא בל' תשלומין ולא תנא חבתי בנזקו דהוה משמע שור גמור חי והמזיק יטול את הנבלה משמע שאינו חייב לו אלא בהשלמה לבד שיטול ניזק את הנבלה וזה משלים לו מה שפחתו מיתה:

מטפלין בנבלה. כלומר נוטלין את הנבלה:

יביאהו עד. בשומר [שכר] משתעי קרא שיביא עדים שנטרפה באונס:

יביא עדודה. מלשון (בראשית מ״ט:כ״ז) בבקר יאכל עד ותרגום שלל עדאה:

אבא שאול מוקי קרא בשנטרפה בפשיעה ולהכי חייביה קרא להביא עדודה לב"ד כדמפרש ואזיל דבטורח נבלה קמפלגי והיינו יביאהו עד שטורח הנבלה שהוא שלל הנשאר על המזיק להביאו והרי הוא כמזיק כיון שנטרפה בפשיעתו ות"ק מוקי קרא באונס וכיון שיביא עדים שנטרפה באונס פטור ולא מחייב שומר כלל אפילו להביא עדודה אלא שיודע לו היכן הוא ואומר לו הרי שלך לפניך ולא דמי לנגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב דקי"ל (לקמן דף קח:) דבין שומר חנם בין שומר שכר עושה דין עם הגנב ולא מיפטר בשבועה דשאני התם דלא יכלו הבעלים לאשתעויי דינא עם הגנב דא"ל לאו בעל דברים דידי את אבל הכא דנבלה קמיה מצי אמר ליה הרי שלך לפניך אבל לא הודיע לבעלים עד שסרחה הבהמה ופחתה פשיעותא דשומר הוא וחייב לשלם הפחת ולא מיבעיא שומר דהויא פקדון גביה ואית ליה למעבד כדי שתהדר למריה אלא אפילו מזיק נמי חייב בהכי כדמפרש ואזיל:

ישיב לבעליו והמת. קרי ביה המת ישיב נמי ובשעת מיתה משמע הלכך אי פשע בה ולא אהדרא דהיינו להעלותה מן הבור או לא אודעינהו לבעלים עד דאסרח פחת נבלה דבכה"ג דמזיק הוי שהוא פושע אבל לענין זולא כתב הרמ"ה ז"ל דלא מחייב חדא דלא הוה ידע דזילא ולא פשיעותא היא ועוד דכיון דאיתא לנבלה בעינא ישוב לבעליו והמת קרינן ביה ולא חמיר מגזלן דאע"ג דשהייה גביה עד דזילא כי אהדרה פטור דוהשיב את הגזילה אשר גזל קרינא ביה:

[אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין. ואני אומר אף לשואל נמי שמין כו' ההוא גברא וכו' ] אמר שמואל מנהג הדיינים שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב או גזל בהמה או כלי ונפחת אצלו אין שמין את הנבלה והשברים לבעלים שישלים הגנב הפחת [אלא משלם בהמה וכלי מעליא והשברים שלו] כן פרש"י ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל טעם לסייע פרש"י ז"ל וז"ל ואע"ג דאמרינן לעיל (דף ז.) ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואי אית ליה לדידיה נבלה או שברים יהיב ליה גנב וגזלן שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר לו או גזילה או דמיה דמה לי הן ומה לי דמיהן כי באותם דמים יוכל לקנות חפץ כאותו שגזל אבל דבר שצריך למכור כדי לקנות החפץ כעין שגזל אינו יכול ליתן לו והכי איתא בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם [חיים] ולא מתים אשכחן גניבה גזילה מנין א"ר בון והשיב את הגזילה אשר גזל כאשר גזל עכ"ל אבל הרמ"ה ז"ל כתב דהיינו דוקא כשיש לגנב או לגזלן זוזי לאשתלומי מינייהו אבל לית ליה זוזי לאשתלומי מינייהו אע"ג דאית ליה קרקע או שאר מטלטלי למגבא מינייהו שיימינן ליה דהשתא היכא דאית ליה מנא תבירא לגזלן יהיב ליה דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין איתיה למנא דנגזל לא כ"ש דהא גזלן חד מכ"ד אבות נזיקין הוא וכולהו מני להו ר' חייא (לעיל דף ד:) בהדי הדדי ואוקימנא לשלם ממיטב וכולן שוין לדין זה דבג"ש דתחת נתינה ישלם גמרינן וה"מ לענין מיטב אבל לענין שומא לא ילפי מהדדי דענינא באפי נפשיה הוא גנב וגזלן דקני להו בשינוי ומסלק ליה בזוזי בעל כרחיה דנגזל שיימינן ליה [השברים] כמו ששוה בעידן גוביינא ואי זל או נפחת לגזלן נפחת לנזקין ולשואל דלא קנו להו בשינוי וברשות דמריהון קיימי דלא מצי לסלוקינהו בעל כרחייהו בזוזי שיימינן להו כמה ששוו בעידן שבירה ומה שפיחת מזמן שבירה עד זמן גוביינא פיחת לבעלים ומיהו [אפילו בגנב וגזלן] היכא שלא נשתנה שינוי גמור שיקנה הגזלן באותו שינוי והשיב את הגזילה אשר גזל קרינא ביה ומחזירו בעינא ואינו חייב לשלם הפחת ודוקא היכא דאתבר ממילא אבל אתבר מחמתיה [אי] דלא הויא שבירה של שינוי גמור דינו לשלם כמזיק אבל היכא ששברו שבירה של שינוי כיון דקנו להו לגנב ולגזלן בההוא שינוי לא מיבעיא בפשיעה אלא אפילו באונס חייבין לשלם וכולה משלם ולא למלויי דמי פחתיה לבד דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל יחזיר וכדפי' לעיל אי אית ליה זוזי ואי לית ליה כדאמרן ולא מיבעיא גנב וגזלן דבתורת גניבה וגזילה אתי לידייהו אלא אפי' שולח יד בפקדון או אפי' כופר בפקדון שלא עשה בו מעשה ולא מיבעיא הני תרתי דאיכוון למגזל אלא אפילו אגבהה לאשתמושי ביה לפי שעה אע"פ שלא עשה לדעת גזילה דכיון דקי"ל (ב"ב דף פח.) שואל שלא מדעת גזלן הוי דין כולן שוה לגזלן ולגנב דאין שמין להם אלא לנזקין שמין כדכתיב והמת יהיה לו לניזק ומותר הנזק ישלם המזיק: