נימוקי יוסף על בבא קמא ד.

דא"ל אחוי טירפך. דכתבו לך ב"ד דטרפי לה מינך כי היכי שתחזור עלי ואשלם לך אבל כל היכא דלא טרפי מינך לא אשלם לך מידי ואפילו מכרו אדעתא למיפרעיה לזמן כך והגיע הזמן אינו יכול הלוקח לעכב המעות משום דאמר לו מוכר משעה שקנית נתחייבת לשלם ואני איני חייב לך כלום עד שיטרפוה ממך וכן כתב הרמ"ה ז"ל והלכתא כלישנא בתרא:

ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם. אע"ג דתניא פרק יש נוחלין (דף קכד.) יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים דמשמע להדיא שאינו רשאי לגבות חובו מאחד טפי מחבריה אלא כל אחד ואחד חייב לפרוע חלקו בחוב אביהם הכא מיירי שעשאום אביהם אפותיקי:

בטלה מחלוקת. והדרי ופלגי השאר מרישא:

יורשים הוו דכל חד מינייהו לא זכי ביה בחלקיה אלא מכח ירושה וכח ירושה לא הויא אלא היכא דמטי ליה לאחוי מאי דחזי ליה לפום ממונא דשבק אבוהון וכיון דבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן אגלאי מילתא דמה שחלקו תחלה לאו חלוקה היא דכחלוקה בטעות הויא ובטלה וחוזרים לחלוק הנשאר כבראשונה והכי איפסיקא הלכתא כרב התם בב"ב פ' בית כור (דף קז.) הלכך שני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בע"ח ונטל את הקרקע דינא הוא דאזיל האי ונטיל פלגא בכספים ולא מצי אידך למימר ליה להכי שקילי כספים דאי מגנבי לא משתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא מינך לא משתלמת מינאי:

גרסי' בגמרא עד שליש במצוה. פי' שאם היה חייב במצוה אחת כגון לולב וכיוצא בו ומצא שנים אחד הדור מחבירו אע"פ ששניהם כשרים חייב לקנות את ההדור אפילו בתוספת שליש על דמי הב' דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ס"ת נאה לולב נאה ציצית נאה:

שליש מלגאו. כגון שהקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרין דהיינו שליש שבתוך הדמים ויקח ההדור:

מלבר. שיוסיף חצי הששה שהם שלשה ויקח בט' דהיינו שליש מלבר שהביא השליש מבחוץ:

עד שליש משלו. כלומר צריך להוסיף שליש מיגיעו ודוחק את חייו כדי להדר את המצוה מכאן ואילך משליש ולמעלה אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו יוסיף ואם לאו חייו קודמים ודיו בתוספת שליש וכתב הרמ"ה ז"ל מסתברא דה"ה אם העשיר מיגיעו והרי הוא יכול להוסיף יתר על שליש ואין חייו נדחקין בכך כמי שזימן לו הקב"ה שלא מיגיעו דמי כענין שנא' (דברים ח׳:י״ח) כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. רש"י ז"ל פי' משל הקב"ה שיפרע לו הקב"ה אפי' בעוה"ז:

מתני' כל שחבתי. כל שפשעתי בשמירתו הראויה לו כדמתרגמינן (שמות כב) על כל דבר פשע פתגם דחוב והך פשיעה כגון שמסר לחרש שוטה וקטן שור קשור אלא שאינו קשור כראוי ובור מכוסה אלא שאינו מכוסה כראוי דכיון דדרכו דשור לאינתוקי ודרכו דבור לאינתורי וחרש שוטה וקטן לאו בני דעת נינהו שיהיו ראוים לשמור הלכך חייב אבל אם מסר לחרש שוטה וקטן גחלת והלך וליבה אותה ושרף קמתו של חבירו פטור משום דלא ברי היזקו דגחלת מעמיא ואזלא ואי לאו מעשה חרש שליבה לאו דרכה כלל ללבות הלכך לא הוי תחלתו בפשיעה כלל ופטור אבל אם מסר להם שלהבת כיון דברי היזקו אע"ג דלא אזוקי ממילא אלא מחמת מעשה חרש חייב לדעת חזקיה דהלכתא כותיה לפי מה שפסק הרמ"ה ז"ל ויש אחרים מן המפרשים ז"ל שדעתם נוטה לפסוק כר' יוחנן דפטר אפי' במסר להם שלהבת (דף כב:) עד שמסר להם גואזא סילתא ושרגא כדאיתא בפ' הכונס (דף נט:). שמעינן מדפטרינן באש דמסירתו לחרש שוטה וקטן שאע"פ שמוכנים לגרום היזק לאו פשיעותא הוא:

הכשרתי את נזקו. הריני כאילו הכשרתי את נזקו וזמנתיו להזיק ואני חייב לשלם:

הכשרתי במקצת וכו'. אם זמנתי מקצת הנזק נתחייבתי בתשלומי הנזק כאילו זמנתי כל נזקו ודוקא כשזמן מקצת האחרון של נזק שאין שיעור הנזק נגמר אלא בו כדאמרינן בגמ':

שאין בהם מעילה. לאפוקי נכסי הקדש שאין אני חייב בנזקיו כדתנן לקמן (דף לז:) שור של ישראל שנגח שור של הקדש או איפכא פטור דשור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש:

של בני ברית. אני חייב אם הזקתי בהם ואפי' כנעני שהזיק בהם חייב כדנפקא לן לקמן פ' שור שנגח (דף לח.) מדכתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר וכו' אבל שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור דלאו רעהו הוא ונכסים המיוחדים שיש להם בעלים (דף יג:) לאפוקי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר וקדם אחר [כלומר ולא תפסו הניזק קודם ואפי' קדמו בעלים ראשונים וחזרו וזכו בו פטורים] וזכה בו דפטור דבעי' מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד בבעלים החייבין וליכא וכ"ש היכא דנגחי' תורא דהפקר לתורא דידן וקדם וזכה בו אחר או ב' שרודפים אחר שור אחד והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק דשניהם פטורין:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק. כלהו אבות נזיקין לא מחייבי אלא ברשות שאינה מיוחדת למזיק לאפוקי רשות המיוחדת למזיק דאי עייל ניזק התם שלא ברשות ואיתזק בממוניה של בעה"ב כגון שורו או בורו או אשו או אפילו בגופיה דבעה"ב פטור משום דא"ל ברשותי מאי בעית ומיהו אי אזקיה בעה"ב בכוונה חייב (דף מח.) דא"ל כי אית לך רשותא לאפוקא לאזוקן לית לך רשותא:

ורשות הניזק והמזיק כשהזיק וכו'. שהיתה רשות מיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים אלא לניזק לבד והכניס שם המזיק שורו שלא ברשות והזיק את הפירות בשן או ברגל:

כשהזיק חב המזיק כו'. דכיון דלגבי נזקין מיוחדת לניזק ובער בשדה אחר קרינא ביה:

גמ' האחרון חייב. בין לענין מיתה בין לענין נזקין ונפקא לן לקמן פ' שור שנגח (דף נא.) מדכתיב (שמות כ״א:ל״ג) כי יכרה איש בור ולא שנים להביא כורה אחר כורה שהאחרון חייב והראשון פטור דכתיב והמת יהיה לו לההוא דקא עביד מיתה ואע"פ דחפר ראשון שיעור נזקין פטור אפילו בנזקין דהכי קי"ל כרבנן ולא כרבי דאמר הראשון חייב בנזקין כיון דעבד שיעור נזקין נמצא דאחרון לרבנן לא עבד אלא קצת נזקו וחייב בכל נזקו: