נימוקי יוסף על בבא קמא מד:

מתני' לא יחזיר לו במדבר. אם אין זה תובעו לא יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו דלאו מקום שמור הוא:

ע"מ לצאת במדבר. קס"ד שאמר לוה זה על מנת שתצא במדבר ושם אפרע לך וא"כ דאתניה בהדיא לקבלו במדבר פשיטא ובגמ' מפרש לה:

גמ' ניתנה לתבוע. אם ירצה מלוה דידו על העליונה:

וכתב הריא"ף ז"ל שמעינן השתא ממתני' ומברייתא שהמלוה לחבירו בישוב אית ליה רשותא למגבה מיניה במדברא אפילו בע"כ דלוה [אבל] אי לא בעי לאיפרועי במדבר לית ליה רשותא ללוה למימר טול האי דאית לי גבאי אלא קיימי באחריות דלוה עד דפרע ליה למלוה בישוב כדאוזפיה בישוב והני מילי מלוה אבל אבדה דאשכחה בישוב אי נמי פקדון דאיתפקד בישוב לית למריה פקדונא רשות למתבעי לחבריה במדברא היכא דליתנהו גביה ואי איתנהו גביה ולא בעי מרייהו למשקלינהו לית ליה רשותא נמי להאיך לאותבינהו גביה ולמיזל אלא מחייב באחריותיהו עד דמהדר ליה לישוב:

אי בעינא וכו'. והכי אשמעינן תנא דאף על גב דלא תנאי גמור הוא דהא אי בעינא קאמר אפילו הכי כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק על כרחו יקבל:

מתני' חייב לשלם. אמרינן בגמ' דאי אידך קא תבע ליה גזלתני וכן כולן והלה הודה לו אלא שאומר איני יודע אם החזרתי כיון דברי ליה שעשה כך אלא שמסופק לו אם החזיר חייב לשלם ואפילו מדיני דאדם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי:

אבל. אם אמר מעצמו בלא תביעת חבירו אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים אבל א"ל וכו' פטור אפי' בדקא תבע ליה דה"ל כמנה לי בידך וכו' כדאיתא בגמ':

גרסי' בגמ' [דף קיח א] איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה תנן אבל אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני וכו' פטור מלשלם היכי דמי אילימא דלא קא תבע ליה רישא אמאי חייב אמרי בבא לצאת ידי שמים איתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא אמר ר"י מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים :

תנן אבל אמר. תלמודא קא מקשה מסיפא דמתני' דפטר לרב הונא ורב יהודה דאמרי חייב משום דסברי דמתני' איירי בדתבע ליה והלה אומר איני יודע כדמסיק ואפ"ה אומר פטור אבל מרישא לא מקשה לרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי פטור משום דכ"ע מודו דכיון דברי ליה שעשה כך חייב דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי כדפרישית במתני' ואינהו לא פליגי אלא במנה לי וכו':

אמרי בבא לצאת. לעולם דלא קא תבע ליה ומיהו כיון דקא מודה ואמר דודאי גזליה לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה. אבל סיפא הואיל דלא [ידע] גזלן דליכא שום טענת ברי לא צריך למיפק ידי שמים. הך דחוי הוה לרב הונא ורב יהודה אבל לרב נחמן ורבי יוחנן מתני' אתא שפיר בדתבע. והפוסקים ז"ל פסקו כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הלכך מתני' בדתבע וכדפירש במתני' וסיפא דאמר פטור כרב נחמן דמנה לי בידך הוא. וכ"כ רש"י ז"ל כרבי יוחנן ורב נחמן דאמרי פטור מיהו ישבע כדקאמר [הוא] שאינו יודע שחייב לו כלום דלא עדיף שמא מברי דהא א"נ הוה טעין ליה אין לך בידי כלום הוה משבעינן ליה שבועת היסת. וכתב הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל פירש דלישנא קמא דרב נחמן פ' שבועת הדיינין [דף מ ב] עיקר דלא בעינן דררא דממונא. ורבינו האי גאון ז"ל כתב דלא משבעינן ליה אלא שמותי היה משמתינן ליה על תנאי שאם היה חייב יהיה מודה ור"ת היה פוטרו [ג"כ] משבועה דכיון דאיכא תרי לישני לא היה רוצה לחייבו שבועה מספק אבל [אם] הודה שחייב וטען לו שפרע הוה מחשב ליה דררא דממונא כי ההיא דנתתיו לך אע"ג דליכא עדים בהודאה: