נימוקי יוסף על בבא קמא מד.

אין לך פדיון וכו'. ואי לאו הכי הוה מחויב אע"ג דאמרינן בסוף החובל (דף צג א) לשמור ולא לחלק לעניים הכא חייב שלא נתן לו לחלק לעניים אלא לשמור ולהחזיר לו והוא יחלקנו הלכך חייב להחזיר אם לא שקיים המצוה הוא בעצמו הרא"ש ז"ל:

שותא. מכמורת לדגים או לעופות:

משמתינן ליה. היו מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין ישראל:

לקועיה. לצוארו שבר מפרקתו:

כתוא. הוא שור הבר כדמתרגמינן ותאו וזמר (דברים יד) תורבלא בלא יער:

אין מרחמין עליו. ושפיר עבדת דקטלתיה. והרמב"ם ז"ל כ' דין זה פ"ח מהל' חובל ומזיק וז"ל מותר היה להרוג המוסר לאנסין בכ"מ ואפילו בזמן שאין דנין דיני נפשות ומותר היה להורגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר לפלוני בגופו או בממונו ואפילו בממון קל הרי זה התיר עצמו למיתה. ומתרין בו ואומרים לו לא תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה וכו' עוד כ' ז"ל עשה המוסר לאנס אשר זמם ומסר יראה לי שאסור היה להרגו אא"כ הוחזק למסור דזה ודאי היה נהרג שמא ימסור אחרים. ומעשים היו בכל זמן בערי המערב כן וכו':

אמרו ז"ל בכ"מ וכו'. משום דאמרי' הכא בגמ' א"ל רב לרב כהנא עד האידנא מלכות דיוונאי דלא קפדי אשפיכת דמים והאידנא דפרסאי נינהו דקפדי קום ערוק לארץ ישראל. אמר אפילו ממון קלו דמשום תיבנא הרגו. וכל השאר באר היטב מהכא. והריא"ף ז"ל לא כתבו הכא:

מעברא. ספינה מעברת הנהר:

מסיק חמריה. הכניס חמורו לספינה:

בעו אינשי למטבע. האנשים שהיו בספינה רצו ליטבע בנהר מפני כובד החמור:

מלח ליה. דחפו לחמור והשליכו למים ל"א מלח כמו מלחים התחיל אחד מן המלחים להציל את הספינה ודחפו והשליכו:

האי רודף הוא. בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות:

ושיבר את הכלים. רודף שיבר את הכלים פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אינו הורג דתנן בפ' בן סורר ומורה (דף עג א) ואלו נתנו להצילן בנפשן הרודף אחר חבירו להורגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד:

חביב מגופו. שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב וגו' התורה אמרה אם בא להורגך השכם להרגו:

ולא מן הדין. שהרי מציל עצמו בממון חברו חייב וכ"ש מציל אחר בממון חבירו:

הרמב"ם ז"ל כתב זה הדין סוף הפרק הנזכר וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהם והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם ע"כ וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות שהמשא שבה כמו רודף וכו' א"א אין כאן מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל לים אע"פ שהטיל משל איש אחד מחשבין על כולם כפי משאם כדאיתא בגמרא ע"כ ותמה עליו המגיד משנה ז"ל איך דחה הרב דברי המחבר בלא טעם וכבר כתב המחבר דין זה דמחשבינן על כולם כפי משאם והביא כל הברייתא פרק י"ב מהל' גזילה ואבדה דמיירי בעומד עליה נחשול שנראה שדעת המחבר לחלק בין כשמשליכין מצד סער הים לבד ואין הספינה טעונה יותר מדאי ובין כשאחד או שנים טעונים יותר מדאי והיה מתנהג כדרכו אז המשוי כרודף כעובדא דחמרא ובזה יש מלח ויש תבלין ע"כ תורף דבריו. אמר המחבר מפני [שאין] דעת המחבר כן כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באם ידוע הטוען אות' יותר מדאי ואז חשבה להשבר [שנאמר] מה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חלק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבר בה ואין אנו יודעין מי הגורם מן הסוחרים וכן שטענוהו יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה על פני המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד הוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לו בממון חברו אלא כ"א בממונן בחלק [אחד] שוין ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם כנ"ל: