נימוקי יוסף על בבא קמא מב:

אדעתא דכ"ע לא הפקיר. ולא דמי להא דאמרינן באלו מציאות (דף כד א) המציל מן הארי וכו' הרי הן שלו מפני שהבעלים מתיאשים דהתם מתיאש ודאי מפני שהארי בא לטרוף כדמשמע לישנא דהמציל ולפיכך הוי הפקר לכ"ע אבל הכא שהארי היה בשלום עמהם שמלוה אותם לא היו מפקירין אלא לצורך אכילתו ולפעמים היה שבע ולא היה יכול לאכול והשתא נמי אם היה שבע ולא היה צריך לאכול לא היה לו להתיאש הרא"ש ז"ל:

לרווחא דמילתא. שלא יהא ערעור בדבר:

אמר המחבר ונראה לי דדמי להא דרב ספרא לענין שצריך שיתן לו מה שהתנה עמו ומשום מה שהרויחו לו משמיא לא יפסיד כלום כרב ספרא דאע"פ שנתנו האחרים חמוריהם לא נטלו חלק בחמור של רב ספרא אבל מ"מ יש חלוק ביניהם להיכא שבא חברו וזכה בחמור קודם בעליו דנהי דלהאי ענין דאריה לא הוי יאוש כמו שמפורש בפנים מה ששוטף נהר הוי יאוש כדאיתא פרק אלו מציאות (שם) כנ"ל:

דורמסקנין. פרונא"ש בלע"ז:

לשון אחר מרדיט"ש עשב הנאכל בשלקות בקדרה:

נותן לו שכרו משלם. מהלשון נראה שהיה נוטל שכר גדול יותר ממה שראוי לפי טורח השליחות וכ"נ מדדמינן לה להא דירד להציל שנותן לו דמי שלו ולפ"ז הא שנתן לו שכרו משלם ולא אמר לו משטה אני בך מיירי כגון שידוע שהיה משתכר :

לטרפה. לבוזזה:

מחשבין. מה שנתפשרו עמהם בממון:

תייר. זה שמראה להם הדרך:

אף לפי נפשות. שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות הוא:

ולא ישנו ממנהג החמרים. שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין:

בכוסיא. בפשיעה:

אין נזקקין לו. שמא לא יקח חמור והם לא התנו אלא כדי שיקח חמור וימסור עצמו לשמור עמהם בלילות מן חיות ולסטים א"כ כשיאמר [נמי] תנו לי דמי החמור ואני אשמור עמכם כבראשונה אין נזקקין לו:

והא אית ליה וכו'. ואפילו יאמר א' אני יכול לשמור יפה אבל שנים איני יכול לשמור קמ"ל דאמרי ליה כ"ש דהשתא מסרת נפשך טפי:

לפי משוי. אם השליך זה ק' ליטרין זהב ישליך זה ק' ליטרין ברזל:

ולא ישנו ממנהג הספנים. שאם נהגו לחשב לפי משוי או לפי ממון או כפי מה שנהגו לא ישנו ממנהגם:

בכוסיא. בפשיעה כגון שהלך בניסן בתוך עומק המים כדרך שהולכין בתשרי ומתוך שהנהר גדול וחזק שם בימי ניסן טבעה כי בניסן גדול הנהר מהפשרת השלגים ומן הגשמים ואז אין מרחיקין משפת הנהר אלא מעט ובתשרי שהמים חסרים והספינה גוששת אצל שפת הנהר רגילין להתרחק לתוך עומק המים:

הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל:

אי דיכולין בעלים להציל. לא אייאוש ואפילו אמר לעצמי גזלן הוא:

הכא בשותפין. ובין יכולין להציל בין אינן יכולין להציל וכגון זה שהוא במקום איבוד שותף חולק אפילו לא ירצה חבירו:

אמר פליג. ומעכב לעצמו מה שיציל:

לא אמר לא פליג. ושפיר עבד דמסר נפשיה לקטלא אעסקא דתרוייהו הואיל והוא שותף עמו דאורחא למטרח אכוליה עסקא:

בפועל שכיר. ובשאין יכולין להציל:

יכול לחזור בו. משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים:

הדר ביה. וזכי מהפקרא:

רב אשי אמר. לעולם באינש דעלמא וכגון דיכולין להציל ע"י הדחק. אמר לעצמי ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלי דאייאוש ולא בעי ממסר נפשייהו ומיהו היכא דיכולין להציל להדיא אפילו שמעו ושתקו לא קנה דמסתמא לא אייאוש:

כתב הריא"ף ז"ל הני תלת פירושי כולהו הלכתא נינהו:

תוספתא בני חבורה שמחלו עליהם מוכסין מחלו לאמצע אם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו עכ"ל:

מתני' מסיקין. אנסים גזלנין גזלוה מן הגזלן:

אם מכת מדינה. דאנסוה ארעתא דאחריני ודהאיך:

ואם מחמת הגזלן. מפרש בגמ':

שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר וגבוהה משפתו והמים שוחקים וכורין תחת השפה ומתפשט לתוך השדה:

אומר לו הרי שלך לפניך. דמהיכא [דף קיז ב] מצינו חיובא בגזלן בקרא דוכחש בעמיתו הא דרשינן ליה לכלל ופרט וכלל וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ועבדים ושטרות [ואימעיטי מן השבועה ומן ההשבון] (עיין פירוש דמתניתין על הא דפרשנו):

גמ' אם מחמת הגזלן. כתב הרא"ש ונראה שלא היה כתוב בספר רש"י שאנסוהו אבל באנסוהו נמי אתא שפיר לומר חייב ולא דמי לאנסוהו עכו"ם והראה ממון חבירו דפטרינן בסמוך דהתם אנסוהו להראות ממון חבירו אבל הכא אנסוהו להראות את שלו ולא היה לו להראות של חבירו:

ואחוי. שלא גזלה הוא אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם זה טלו קרקע של פלוני דחייב מדינא דגרמי ומהדרינן בתר תנאי דתנא לה משום דליתא במתניתין בהדיא: