נימוקי יוסף על בבא קמא מא:

והשיאה רבי לכהונה. אע"ג דאורייתא הוא משום זונה בשבויה הקלו דספיקא בעלמא הוא:

הכא בגמרא מייתי תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ וכן תנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל את דבשו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דבשו:

ופסק הריא"ף ז"ל וכל האחרונים ז"ל דלית הלכתא כותייהו אלא קי"ל כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו וגרסינן נמי סוף פרק מרובה עשרה תנאים שהתנה יהושע ומקשינן ותו ליכא והא אמר ר' יהודה בשעת הוצאת זבלים וכו' וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף שע"מ כן הנחיל יהושע כו' וכן הני דשדה חבירו וקוצץ ומציל דבשו ומפרקי' יחידאי לא קאמרינן אלמא לית הלכתא כותייהו:

מתני' יצא לו שם גניבה. קול שנגנבו כליו:

ישבע. הלוקח ויטול כל מה שנתן ויחזיר [לו] כליו וקודם יאוש מיירי אפי' לרבנן דאמרי [דף קיד א] סתם גניבה יאוש בעלים איירי כגון שהבעלים (כמו בב"מ דף כב א) מרדפים את הגניבה ובספרים אפילו בגנב ישראל מצינו למימר דלא מייאש מפני שיודע שיבואו ליד ישראל כי עכו"ם לא יקנו אותם מן הגנבים וכדאמרינן פרק אלו מציאות (דף כד ב) נהר בירן כיון דישראל סכרו לו וישראל כרו ליה לא מיאש הרב רבינו אשר ז"ל ומ"מ נוטל מה שנתן מפני תקנת השוק אבל מן הדין חייב היה להחזירם לו בלא כלום וכן אמרו בירושלמי [דפירקין הל"ג] תקנת חכמים היא כדי שלא יהו בעלי בתים מטפלים אצל הגנבים:

שאני אומר וכו'. משמע דוקא היכא דאיתא להאי טעמא אבל היכא דליתא כגון כלים העשויים להשאיל ולהשכיר לא ואפילו לא יצא לו שם גניבה [נאמן] וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל מכרן לאחר וקשה ליהמניה כשטוען נגנבו במגו דאי בעי אמר השאלתים לך דספרים עשוים להשאיל כדאמרינן בכתובות (דף נ א) וצדקתם עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן וליכא למימר אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקי' כדאיתא סוף כל הנשבעין (דף מו ב) דהיינו דוקא כשאומר גנבת לי אבל כשאמר גנבן אחר ומכרן לך הא כמה גנבי איכא בשוקא כתב הרא"ש ז"ל ותירץ ר"ת ז"ל דיש חילוק בין האנשים במה שאנו מכירין מנהג האדם אם רגיל להשאיל לחבירו:

אמר המחבר תמהני מגו דמעיז הוא שהרי [זה] יודע שלא השאילו ונ"ל שמסכימים מפרשים אלו עם מה שפרש"י ז"ל לעיל גבי פקדון מעיז ומעיז עכ"ל:

גמ' הפגין. צעק:

עילה מצא. כלומר שמכר כליו ונתחרט וידע שמכרן לוקח לאחר ועמד והפגין בלילה לאמן דבריו כשיערער:

מסיים בה. היתה מחתרת כלומר שעמד והפגין וכשהשכים בבקר נמי מצא מחתרת חתורה:

ואנבוקראות. חבילות:

[ ודלמא לאו] הני דתבע דאם הוא אומר שהיו רברבי שמא היו זוטרי או אם אמר שהיו חדתי שמא היו עתיקי:

באומרין הללו כליו. ואין מכירין הגנב אלא שמכירין הכלים והספרים דהשתא לא איירי בהוכר הגנב דפליגי רב ור' יוחנן בגמ':

גלימא. דגנביה:

למריה הדרא. בחנם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו דקודם יאוש איירי הכא כדפי' לעיל:

תקנת השוק. על שקנאן בשוק בפרהסיא ולא הכיר בו שנגנב עשו בו תקנת השוק שישלם לו בעל הבית המעות. ופסק הרי"ף ז"ל הלכתא כר' יוחנן דאמר עשו בו תקנת השוק לההוא גברא בעל הגלימא שתובע אותו ללוקח. וא"ת היכי אמרינן דלוקח שקיל זוזי משום תקנה הא מדינא חייב להחזיר בחנם דהא קי"ל (כר"ש) דאמר סתם גניבה יאוש בעלים והוי יאוש בידא דגנב ושינוי רשות [בידא] דלוקח ותירץ הרא"ה ז"ל בשם זקנו הרז"ה ז"ל דמיירי שהבעלים מרדפים אחריהם דליכא יאוש: