נימוקי יוסף על בבא קמא מ.

ולא אמרן וכו'. כי אתא ההוא פלוני לביתו לית ליה אורחא לבבא [דבי דינא אבל אית ליה אורחא אבבא דבי דינא] לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרו ליה:

ואשתלויי אישתלי. שכחו שליחותן קודם ששב אותו פלוני לביתו:

כי אתי לבי דינא. אבל עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה אע"ג דאמר אתינא אתינא:

על דלא ציית. אי כתבו ליה על דלא ציית שצוו לו ולא קיים:

עד דציית. ויפרע לו לא מקרעינן ליה ואע"ג דאמר פרענא:

ולא היא כיון וכו'. דדלמא לית ליה השתא זוזי וטרח אבל במיתי לבי דינא כל כמה דלא אתי אפקירותא:

קובעין זמן ליום שני. בשבת ואם לא בא מזמנין ליה ליום חמישי ואם לא בא מזמנין ליה ליום שני:

ועד מחר לא כתבינן פתיחא. שכל היום ממתינין לו שמא יבוא:

ביומי ניסן. אין מזמנין אדם לדין ביומי ניסן ותשרי שהם ימי קציר ובציר:

לבתר ניסן. שולחין לו שיבוא באייר ליום פלוני:

מתני' אין פורטין להחליף סלעים בפרוטות:

מתיבת מוכסין. שנותנין בה מעות המכס:

מכיס של גבאים. אנסים שגובין כסף גולגלתא וארנונא. לפי שהן גזל ולרבנן [דף קיד א] דר' שמעון דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא והפרוטות הידועות הבאות מתיבה המיוחדת למכס בחזקת גזל הם ומכל מקום מותר כשהוא מציל מידם כדאיתא בגמ' ותלינן שלפעמים נותן לו שאר מעותיו:

ואין נוטלין מהם צדקה. ואפילו לר' שמעון דאמר [שם] סתם גזילה יאוש בעלים והשתא איכא יאוש ושינוי רשות מכל מקום דבר מגונה הוא לקבל ממון הבא מן המקום המיוחד להצניע בו גזילה:

מתוך ביתו. מעות שיש לו:

או מן השוק. אם יש לו מעות בשוק שאינו לוקחן מתיבת המוכס:

גמ' נותן לו דינר של של כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידם:

דינא דמלכותא דינא. וזה שקבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אינו גזלן:

שאין לו קצבה. אלא נוטל ככל חפצו:

העומד מאליו. שלא מאת המלך אפילו יש קצבה הוי גזלן:

נודרים. קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו מבית המלך ומחשב בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב (קדושין סוף דף מט א) אינם דברים משום אונסא שרו ליה רבנן וכתב הרא"ש ז"ל דלא דמי הא לשבועה דמשביעין השרים ליהודי שלא ילך לו מארצו משום דהכא ליכא חילול השם אבל אם יעבור אדם על שבועתו בדבר שהשר סבור שהוא עובר על שבועתו איכא חלול השם:

הרגין. רצחנין:

חרמים. בעלי תגר ומריבה וגוזלי ממון:

במוכס כנעני אנס. ואע"פ שקבל המכס מן המלך ואפילו הוא דבר קצוב אין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חלול השם שאין מבין שזה מכזב:

וכן תניא לא ילבש אדם כלאים על גבי עשרה אפי' להבריח בו את המכס ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' עקיבא מותר להבריח בו את המכס פרש"י נמי במוכר עובד כוכבים לפי שאין נותנין מכס מכל מה שהאדם לבוש וכתב הרא"ש ז"ל דאין לפרש להבריח בו את המכס משום שיהא נראה כעובד כוכבים ויפטרוהו מן המכס דבהא לא שרי רבי עקיבא דנראה ככופר שהוא יהודי כדי ליפטר מן המכס:

בעקיפין. בעלילות עד שפוטרין את ישראל. ופסק הרי"ף ז"ל כרב אשי דבתרא הוא:

אמר המחבר ונראה לי דודאי אם גזרו שמד כדי להעביר על יהודי שלא ילבש לבושי עובדי כוכבים שיהרג אע"פ דלאו דשאר עבירות הוא לא תלכו בחוקות העובדי כוכבים ובחוקותיהם לא תלכו אפ"ה יהרג ואל יעבור כדאמרינן (סנהדרין דף עד ב) על ערקתא דמסאנא שיהרג ואל יעבור. אבל היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד כוכבים וזה כדי שלא יכירוהו מפני פקוח נפש משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר. דלא דמי לאין מתרפאים מעצי אשרה (פסחים דף כה א) וכן לההיא דגלוי עריות דאמרינן (סנהדרין דף עה א) ימות ואל תספר עמו מאחרי הגדר דהתם הוא [שבדעתו] ורצון בחירתו ליהנות מן האיסור וכדי שלא יבא להמשך ולהכשל בעבירה ההיא או שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות החמירו בלאו דהנך העבירות כעבירות עצמן אבל זה אדרבה אינו מכוין אלא להטעותם ורצונו מצטערת בזה בשעת מעשה מותר תדע דהא לא היו מחמירין חכמים אם תבא אשתו לספר עמו אחורי הגדר להטעותו ולא אמרו בזה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר עם שהוא מכוין וסבור ליהנות מן הערוה וכ"ש הכא שאין רצונו ליהנות מן האיסור כדי שנחוש ונגזור שמא ימשך אחריו וגם האיסור מצד עצמו מותר מפני פקוח נפש שאין ראוי לחוש כלל ומותר. ורבי צדוק (בקדושין מ א) ורב כהנא [אם] היו יכולין להטעות למטרוניתא שתבעתם להנצל מן העבירה שתסבור שדעתם למלאת רצונה לא הוו מסכני נפשייהו. ועוד שאין להחמיר בפקוח יותר ממה שפירשו לנו חז"ל כנ"ל ועוד לי ראיה בזה מהא דאמרינן בנדרים פרק קונם יין שאני טועם וכו' (דף סב ב) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהבינא כרגא מ"ט לאברוחי אריא מיניה הוא דקאמר ופירשו המפרשים ז"ל בשם התוס' [עבדא דנורא] שעובד האש שאותן שהיו עובדין האש היו פטורי' ממכס ומס והתירו לפי שהצורבא מרבנן יודע לכוין בלבו כנגד הקב"ה שהוא אש אוכלה ומעתה ק"ו הוא להא ואפילו לפירוש שאר המפרשים ז"ל דלא פירשו הכי ופי' עבדא דנורא אנא עבד לכומר העובד עבודת כוכבים אש וה"ה לעכו"ם אחרת מכ"מ אין ספק שאין מחשבין אותו ביהודי אחר שעובד כומרי עבודת כוכבים וכל שכן הא דאינו אומר כלום כנ"ל. אח"כ מצאתי במדרש רבה פרשת וישלח שני תלמידין של רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד פגע בהם איסתרייטו"ס מומר אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם ואם אין בניה אתם וכו' אמרי ליה בניה אנו ועליה אנו נהרגין עכ"ל המחבר. הרי מבואר שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עכ"ז היו רשאין לשנות מלבושיהן למלבוש עכו"ם שמא לא יכירום ולא ימיתום עליהם: