נימוקי יוסף על בבא קמא לט:

אמר המחבר כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דהא דאמרינן דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי היינו בדבר שאינו ברור ויש בו חשש אבל בדבר ברור שאין בו חשש כגון דצוה אבי הקטן ואמר תנו מנה לפלוני מקבלין עדים שצוה כך ונזקקין דליכא למיחש למידי. [כדאיתא פרק שום היתומים (דף כב א) ומביאה באשר"י וכן הוא שם בתוספות בהדיא]. וכן לכל כיוצא בזה שהוא ברור על פי העדים בלא שום חשש מקבלין עדים שלא בפני בעל דין:

וכתב עוד ז"ל דהא דאמרינן דמעמידין אפטרופוס לקטן היינו להפך בזכותם דאפוטרופוס אינו אלא להפך בזכותו אבל לא כדי לחוב לו והיינו דאמרי' (גיטין דף נב א) אין האפוטרופין רשאין לחוב בנכסי היתומים דלגבי הא אינם אפוטרופין כלל ואם עשו לא עשו ולא כלום עכ"ל:

ושלחו לו. מדלא קאמר או שלחו לו דקדקו המפרשין ז"ל דקאי אדסליק מיניה שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון שיש שהות ואם לא בא מקבלין עדותו שלא בפניו. ואין סברא לומר דקאי נמי אהוא חולה או עדיו חולים דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלין העדים ואין צריך לשלוח לו דאם לא עכשיו אימתי דסתם חולים לסכנה חיישינן להו כתב הרב בעל העטור תשובה לריא"ף ז"ל אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות והעדים באותה העיר רואים אם אותם מקבלי עדות בקיאין בדקדוק עדים ובחקירתן הולכין אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים ואם לאו אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתן אלא סומכין על העדים והלכתא קבלת עדות צריך שלשה ומומחין יודעין הלכות עדות כשר ופסול זהירין בקבלתן לקבל כל אחד ואחד דתנן (אבות פ"א מ"ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומחדש התחילו הדיוטות לקבל העדים ומטים עקלקלותם וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאלו קבל עדות שקר ואין ראוי לדון ע"פ אותו שטר ע"כ:

מקיימין את השטר. פי' רש"י ז"ל היו העדים החתומים בו מבקשים לילך למדינת הים מביאן מלוה לב"ד ומעידין על כתב ידן וב"ד כותבין מתחתיו במותב תלתא כחדא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהוד אחתימות ידיהו אשרינהו וקיימנוהו. וכתב הרא"ש ז"ל דאין זה נראה דאי ברוצים לילך מ"ש קיום שטרות אפי' בעדות דעלמא מקבלין כדאמרן לעיל ועוד דבגמ' פליג ר' יוחנן בהא . ובמבקשים לילך קבלה מינה רבי יוסי בר חנינא לפיכך נראה דאפילו באין רוצין לילך קאמרינן הכא דבקיום שטרות הקלו חכמים דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד:

ואפילו עומד וצווח. בע"ד אל תקיימוהו שמזוייף הוא אין חוששין לו:

פתיחא. שטרא דשמתא על שאינו פורע החוב:

ואע"ג דלא כתבינן אדרכתא תוך תשעים יום מכל מקום משמתינן ליה משום שהחציף פניו שלא בא לפני ב"ד:

דקא זבין גופיה. לוקח עצמו:

[קבעו] ליה זימנא. פי' הרא"ה ז"ל אחר שנתקיים השטר:

אדרכתא. פסק דין לירד המלוה לתוך נכסיו של לוה וליטלם בשומא שבחובו. וזה אחר שבא לפני ב"ד והראה להם שטרו מקויים וקבעו לו זמן לפורעו ולא פרעו קורעין לו שטרו ונותנין לו פסק דין זה שילך ויחזיק בקרקעות בני חורין של לוה. ולשון אדרכתא השגה כמו (שופטים כ׳:מ״ג) כתרו את בנימין הדריכוהו. וכשאינו מוצא בני חורין לגבות מהן [ומצא לו משועבדים ביד לקוחות שלקחו מיד הלוה אחר שנשתעבד למלוה זה] בא לב"ד וכותבין לו טרפא עליהן. ופעמים שכותבים עליו ה' שטרות פתיחא אדרכתא טרפא הכרזה ושומא ונוסחתן והלכותיהן כתוב בספר העטור:

דאמר אתינא. הלכך לא כתבינן אדרכתא ומכ"מ היו משמתינן ליה על שלא בא:

לא אתינא. שהחציף פניו כל כך קנסינן ליה טפי וכתבינן לאלתר אדרכתא עילויה:

אבל פקדון וכו'. והנ"מ דכפר ביה אבל אי מודה ביה אלא שפשע בו והרי הוא חייב עליו דינו כדין מלוה בעלמא:

שמיט ואכיל להו. מלוה:

אית ליה למלוה [מקרקעי]. דהשתא הוית אמרת דהא איכא ללוה לאישתלומי מיניה דמלוה:

מכספן הנך מקרקעי. דמלוה ויפחתו מדמיהן וחיישינן לפסידא דלוה כי די למלוה דמשמתינן ליה:

וקאי בה'. משום דבתי דינין קבועין בעיירות שני וה' כתקנת עזרא כדאיתא לעיל פרק מרובה (דף פב א):

כתב הרי"ף ז"ל בשם רב פלטוי גאון ז"ל פתיחא היכא דמיא אדם שנתחייב לחבירו בב"ד וסרב ועבר על גזירת ב"ד כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזדמן בג' ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבהכ"נ עד שיקבל עליו את הדין:

שליח. שהלך להזמין לב"ד וחזר לב"ד ואמר אינו רוצה:

מהימן כבי תרי. דלא הוה משקר בבי דינא:

ממונא הוא דקא מחסר ליה. כתב הרא"ש ז"ל מכאן דקדק רבינו מאיר דאע"ג דמוכח בפרק זה בורר (דף לא ב) שאין הנתבע חייב לשלם לתובע ההוצאה שמוציא לתובעו לדין מדקאמר התם הרי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה ה"מ היכא שאינו מסרב מלבוא לב"ד אבל אם תבעוהו לדין ולא רצה לירד עמו לדין והוצרך התובע להוציא יציאות לכופו שירד עמו לדין חייב הנתבע לפרוע כל אותן היציאות מדחזינן הכא שחייב הנתבע לפרוע שכר הפתיחא שכתבו עליו על שלא רצה לבוא לדין עכ"ל:

יהבינן זימנא. מזמנין בעל דין ביום פלוני לדין ע"פ האשה ההולכת אצלו:

דשיבבא. ע"פ שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדי שליחותייהו ואי לא אתי מחזקינן ליה כאפקירותא והיו משמתינן ליה:

אבל ליתיה. אלא דליתיה במתא. שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שב"ד עומדין ואמרו לשכנים כשישוב פלוני אמרו לו לבא:

אבל איתיה לא משמתינן. דהנהו איתתא ושביביה לא עבדי שליחותיהו דאמרי שליח דבי דינא אשכחיה ואמר ליה הלכך משדרינן עוד שליחא אחריני בתריה: