נימוקי יוסף על בבא קמא לט.

שטר כיס מפורש שם במקומה מעשה דחסא נמי פשיטא דטעמא דאמיד לא מהני ליה דיש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב והא דבעינא דיהיב סימנא משום שכך היה המעשה שזה המפקיד הפקידו בעדים לחסא אביהן ומת חסא ובא המפקיד לתבוע לבניו והביא עדי פקדון וגם הביא עדים שראו עכשיו בידם כוס של כסף אבל לא היו מכירין אם הוא אותו שהפקידו אצלו וזה ודאי אינו חשוב ראה דמצי למימר ההוא אחרינא הוה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מו א) גבי רמאי דפומבדיתא וכו' ההוא אחרינא הוה ולפיכך בא המפקיד ונתן סימנין עליו והודו העדים שראוהו עכשיו כדבריו ומשוו ליה ראה שהרי עכשיו כאילו מכירין העדים שזה הכוס שהפקידו אצלו והיינו דמצטריך ליה טעמא דיהיב סימנא דהאי טעמא משוי ליה ראה. והכא בסוגיין נמי בדאיכא עדים וראה ביד אביהם כשמת מיירי שאביהם לא היה נאמן בשום טענה שיטעון ולפיכך אי לא אמרי אינון לא טענינן להו אבל אינהו מצי אמרי שלא ראו הדבר ברשותם אחר שמת אביהן והיו יכולין לומר החזרנו לך ומתוך טענה זו הם נאמנין לומר אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך אבל אנן לא טענינן אלא דברים שנאמנין עליהם מחמת אביהן אבל לא דברים שנאמנין עליהם מחמת עצמן עד כאן לשון הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל. משום דאמרי. בתמיה הואיל ויודעין שגזלה באה לידו חייבין להחזיר הריא"ף ז"ל לא הביאה וגם אני לא כתבתיה אלא מפני התועלת דטענינן ליורשין:

משתמשין בה כל ימי שאלתה. משום דכל דבר השאול לכל הזמן שהוא שאול מותר להשתמש בו ואף על פי שהשואל מת והיינו כשקבע בה זמן אבל לא קבע בה זמן משתמשין בה הזמן הראוי לפי אותו תשמיש ששאלה ולא אמר בהא סתם שאלה שלשים יום שלא אמרו אלא במלוה שנתנה להוצאה. הריטב"א ז"ל:

מתה. אין חייבין באונסיה דהא לא קבילו עלייהו נטירותא דהם לא שאלו ולא מידי ומיהו דוקא מתה שהיא אונסין הוא דקאמר אין חייבין אבל בגניבה ואבדה הואיל ונהנו בה מיחייבי כשומרי שכר ואפילו נמי כי לא נשתמשו בה חייבין כיון דהם יכולין להשתמש בה כדאמרינן בפרק המפקיד (דף מג א) המפקיד מעות אצל שלחני מותר להשתמש בהן לפיכך אבדו חייב באחריותן ומפרש רב נחמן טעמא בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבין בהו הוי עליהון שומר שכר הרשב"א ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל וכן אתה דן במלוה על המשכון ומת שאף בנו נעשה עליו שומר שכר בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי וכן באומן בכלי אומנותו וכן דעת מורי הרב ז"ל עכ"ל. והרא"ש ז"ל כן כתב דהכא חייבין בגנבה ואבדה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהיכא דרצו להשתמש בה בתורת שאלה אחזיקו בה ומתה חייבין באונסיה והכא במתה באגם דוקא מיירי:

בשר בזול. דהיינו פחות שליש דחשבינן (ב"ב דף קמו ב) כל זוזא בד' דנקי והיינו שני שלישי דמים וכלהו דמי לא לישלמו דאי הוו ידעי דבעי לשלומי לא אכלי בשרא והעור יחזירו כמות שהוא:

אחריות נכסים. דהיינו קרקע:

חייבין. לשלם לגמרי פרעון שלם [ולא בזול] ואע"ג דהם לא קבלו עליהם אונסים וגם לא רמיא חיוב אונסים אשואל משעת שאלה אלא דוקא בשעה שתאנס וההיא שעתא לאו נכסי דשואל נינהו דמשום הכי [ברישא] פטורין אם כן מה לי הניח אחריות נכסים מה לי לא הניח ויש לומר דטבחוה פשיעה היא ואע"פ דהך פשיעה אתי לבסוף מכ"מ אבוהון הוא דעבד לה בחייו דלא אודעינהו דשאולה היא ואשתעבוד נכסיו בחייו וכן הסכימו המפרשים ז"ל. וכ"כ הרא"ה ז"ל דמשעת פשיעה הגורמת לאונס מתחייב השואל עלה ונ"מ לשואל חמור לרכוב עליה שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מחמת מלאכה מתה אם לאו דכיון דקי"ל שאינו חייב עליה עד שעת אונסין הרי הוא פטור שהרי זה כאומר [לקמן דף קיח א] איני יודע אם הלויתני אם לאו אבל השואל את החמור לרכוב עליה ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה בפשיעה או באונס חייב שהרי הוא פושע עליה כשנתנה לשלוחו שהרי (גיטין דף כט א) אין השואל רשאי להשאיל והוא מתחייב משעת פשיעה והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו שהוא חייב עכ"ל:

מתנו לה אסיפא. הא דהניח להם וכו' אסיפא דהיינו טבחוה וכדפי':

פרה שאולה וכו' פטור. מלשלם דלא אמרינן משעת שאלה מחייב ליה וקיימא ליה ברשותיה אלא דוקא בשעת טביחה וההיא שעתא הוא דגזלה נמצא דאיסור שבת ואיסור גזלה באין כאחת ופטור משום דקם ליה בדרבה מיניה:

והכי קי"ל כרב פפא דמשעת אונסין דוקא הוא חייב ולא משעת שאלה וכן הסכימו המפרשים ז"ל פרק אלו נערות וה"נ מוכח בבבא מציעא פרק השואל (דף צז ב) דמסיק תלמודא אליבא דרב פפא גבי המשאיל אומר שאולה מתה דמקשינן שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ותהוי תיובתא דרב נחמן וכו' ואי סבירא ליה לתלמודא [משעת] משיכה מיחייב באונסין הויא ליה מתני' דהתם כמנה הלויתי לך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב אפילו לרב נחמן אלא הלכתא כרב פפא אע"פ שלא כתב כן הרמב"ם ז"ל:

כעין שגזל. פי' אם גזלה קיימת יחזיר אבל אין גזילה קיימת פטורה ובדידיה ליכא לאוקמא אלא בבנו:

בר חמוה. קטן היה:

טרק גלי באפיה. דלת פתח אביו סגר ולא הניחו ליכנס לפי שהיה רבי ירמיה חפץ להחזיק בה:

והא אייתי סהדי דאחזקי בה בחיי אבוה. והיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו:

שלא בפני בעל דין. והאי [קטן] כמאן דליתיה דמי:

לא שמיע להו. דכיון שהוא מוחזק בשדה ועומד בתוכה אע"פ שהקטן הוציאו והחזיק בה לאו כל כמיניה דכה"ג מקבלים עדי המוחזק הכא נמי כיון שרבי ירמיה היה מוחזק בבית ועומד בתוכה לאו כל הימנו של התינוק להוציאו מתוכו:

שתקף בעבדיו. שלקח עבדיו עמו:

ונראה. אם שלו הוא:

התם הוא. כלומר מי דמי התם הוא דיורד לתוך שדה חבירו דלית ליה לההוא תינוק בתוך אותו שדה חזקה דאבוה:

אבל הכא. דאית ליה להאי תינוק בבית זה חזקה דאבוה אלא שרבי ירמיה טוען שמכרה לו או שנתנה לו כה"ג ודאי אין מקבלין ולא מפקינן לתינוק מינה ולכשיגדל יביא רבי ירמיה עדים וידון עמו. ולענין הלכה קי"ל כסומכוס וראיה מהאי עובדא דבר חמוה דרבי ירמיה דעבדו עובדא כסומכוס ופירשו טעמא משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקיימא לן דמעשה רב ולא דמי לחולה דהתם מיהת איתיה לבעל דין בעלמא אבל הכא ליכא בעל דין כלל. ואם תאמר כיון דלקטן יהבינן דינא דשלא בפני בעל דין אם כן אמאי נזקקים לנכסי יתומים [לעיל דף לט א] לשטר שיש בו רבית הא אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואע"ג דהתם במלוה בשטר עסקינן ודכ"ע מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין אכתי איך נזקקין להגבותן שהרי אילו היה אביהן קיים ואמר מרענא ליה לשטרא וקבעינן ליה זימנא הכא נמי נקבעיניה ונמתין להם עד שיגדלו ותירץ הרא"ה ז"ל דמיירי כשמעמידין לו אפוטרופוס והעמידוהו במקומו לקבל עדים בפניו שעשאום כשור המזיק שמעמידין לו אפטרופוס כדאמרינן לעיל [בפרק שור שנגח ד' וה' [שם]] מזיק שאני וכיון דקי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום דהוו להו טועין בדבר משנה דקי"ל (סנהדרין דף ו א) דחוזר: