נימוקי יוסף על בבא קמא לח.

כי הוא זה. היינו הודה במקצת ובפ' טוען טענת גנב כתיב:

עירוב פרשיות. פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזה שאין זה מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה את עמי הוה ליה למכתביה דהתם קאי דאילו בהך פרשה דפקדון בלא הודאה במקצת נמי חייב:

ומאי שנא. דעקרי' לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה גבי מלוה:

מפני מה אמרה תורה. כתב הרא"ש ז"ל שלא בא ליתן טעם למה מודה מקצת חייב וכופר בכל פטור דדוקא רבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא (ב"מ דף קטו א) ואין דרך אמורא לפרש טעמא דקרא אלא הכי פירושה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כפר בכוליה או נלמוד מהכא דלא אמרינן מגו ומשני חזקה [כו'] והוה ליה מגו דמעיז ולא אמרינן [פירוש דהוי מגו במקום עדים] אבל אין לפרש מפני מה מודה במקצת חייב ובכופר בכל פטור נימא כ"ש כופר בכל ושיתרץ אין אדם מעיז ואם איתא שהיה חייב לא היה יכול לכפור דהא מצינו בהרבה מקומות שיכול לכפור ואפי' הכי כופר בכל פטור פרק ב' דכתובות (דף יח א) גבי מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס דחשבינן ליה משיב אבדה משום דבבנו מעיז וכן פ"ק דמציעא (דף ד א) בשמעתא דהילך אלא כופר בכל דפטור גזירת הכתוב הוא דאמר כי הוא זה. ויש מפרשים דמדאיצטריך עד אחד לחייב שבועה שמעינן דכופר בכל פטור דאם לא כן למה לי קרא לעד אחד ולאו מלתא היא דהא אצטריך להיכא דלא ידע שהוא חייב לו אלא עד אחד שמעיד:

אבל גבי פקדון מעיז. פרש"י ז"ל דבפקדון כיון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז הלכך אפילו כופר בכל חייב אבל במלוה שעשה לו טובת הנאה לא היה מעיז הלכך מדכפר בכל קושטא הוא ופטור והקשו עליו דבכמה דוכתין מוכח דכופר בכל פטור בפקדון ונראה להו ז"ל פי' ר"י דגבי מלוה היינו טענה דשייכא במלוה דהיינו לא היו דברים מעולם דאילו [בטענת] נאנסו לא שייך ולא היה דברים מעולם היה מעיז [והיינו דקאמר] אבל גבי פקדון כלומר בטענה דשייכין בפקדון דהיינו נאנסו מעיז כיון שאין המפקיד יכול לידע אם הוא משקר הלכך אפי' כופר בכל חייב שאם היה פטור אף מודה מקצת בפקדון יהא פטור משבועה מגו שהיה יכול לפטור הכל בטענת נאנסו או נלמוד מהכא דלא אמרינן מגו בשום מקום:

ואי תימא היכי אמרי' הכא דלא אמרינן מגו דמעיז והא פ' חזקת הבתים (דף לו א) גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי יכול לטעון עד כדי דמיהן במגו דאי בעי טעין לקוחות הן בידי אע"ג שהוא ידוע שאם טען כן היה משקר והוי מעיז וי"ל ולחלק בין הבא להחזיק בדבר שהוא ידוע שאינו שלו שכבר הוא מעיז וא"כ אין לנו לגרוע המגו משום מעיז ובין הבא לטעון נאנסו לישמט שלא יגבו משלו שאינה ידוע ונכרת העזתו כיון שאינו בא להחזיק בשל אחרים שאז יש לו לגרוע המגו משום מעיז דהשתא היתה ידועה ונכרת העזתו כתב הריא"ף ז"ל וקי"ל כר' חייא בר יוסף ושמעינן מינה דלית הלכתא כרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת עכ"ל:

נגנבה באונס. בלסטים מזוין:

והוכר הגנב. ויכול לכופו להוציאו מידו:

עושה עמו דין. משלם לבעלים והוא יפרע מהגנב:

ואם שומר שכר . אע"פ דפטור בלסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריו ולפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מהגנב:

אחד זה וכו' עושה עמו דין. דמצוה לחזר אחר האבדה והלכתא כרבא:

סליקו להו פרק הגוזל עצים הגוזל ומאכיל והמניח. או המניח בגמרא מפרש אי מיירי בשהגזילה קיימת או לא:

גמ' גזל ולא נתיאשו כו'. וא"ת מאי איריא ולא נתיאשו אפי' נתייאשו נמי ואפי' אם יאוש קונה גובה מן השני מדר' נתן (ב"ק מ: וכ"מ) דא"ר נתן ונתן לאשר אשם לו ויש לומר דאה"נ דגובה מן השני מידי דהוה בעלי חובין של הגזלן אבל לא נתיאשו נקט לאשמועינן שגובה מן השני משום גזלה ונ"מ שאם החזירו לגזלן או מחל לו הגזלן אפילו הכי מוציא הנגזל מידו של שני ומטעם רבי נתן אם מחל לא היה מוציא מידו:

ברשותא דמריה קאי. וזה שאוכלו נעשה כגזלן מבעליו. משמע שאם נתיאשו אין גובה מן השני כיון שאכלו אע"ג דליכא הכא שנוי רשות דכל שגזלו מן הגזלן לא חשיב שינוי רשות אלא דוקא כשמכרו או נתנו ואילו לא אכלו היתה חוזרת הגזלה עצמה כדאמרי' לקמן בסמוך ותימה כיון דכי איתה בעין חייבים אמאי פטורין בשביל שאכלוה ויש לומר דטעמא מקרא דדרשינן לקמן [דף קיב א] והשיב את הגזלה אשר גזל אם כעין שגזלו יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל וכו' הרא"ש ז"ל: