נימוקי יוסף על בבא קמא לד:

פטור. דכל בהמות לאו למזבח קיימי:

גמ' אלא אפי' כחשה. דלא הוי שינוי כולי האי דלא אשתני כוליה גופיה:

דלא הדרה. וקני לה לכולה בהאי שינוי מדקא מדמינן לה בגמ' לטלה ונעשה איל והא דאמרינן לעיל מרובה (דף סה א) שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב ההיא מיירי בכחישה דהדר דאי בדלא הדר פטור דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר מסיק בגמרא דרב לא שבק רבנן ועבד כר"מ אלא משום דאשכח ברייתא דתני איפכא דמתני' דרבנן הוא דאמר כמקרקעי דמי ואכתי לא הוי שבק מתני' משום ברייתא אלא משום דאשכח ברייתא אחריתי נמי גבי המחליף פרה בחמור וכו' וחכ"א אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות דשמעינן מתרי מתניתא דרבנן הם דאמרי עבדא כמקרקעי דמי והא דלא קאמר הלכה כחכמים אלא כר"מ למאי (דמתנינן) [דמפכינן] במתני' רבנן לר"מ הוא דאמר הכי:

וכתב הרא"ה ז"ל דפסק הריא"ף ז"ל הלכתא כרב דעבדא כמקרקעי דמי ובסוף ימיו חזר בו ואמר דלית הלכתא כותיה אלא עבדא כמטלטלי דמי מדפסיק ר"נ בפ"ק דמכילתין [דף יב א] דהלכה אין גובין מן העבדים דכמטלטלין חשבינן להו והשיב עליו זקנו הרז"ה ז"ל א"כ הו"ל למפסק נמי דנשבעין על העבדים והא ליכא מ"ד ובודאי שזו צריכה לפנים דהא הכא פסק רב עבדא כמקרקעי דמי והלכה פסוקה היא והכל מודים בה שאין נשבעים על העבדים ור"נ פסק שאין גובין מהם לפי שהם כמטלטלי וגבי דינא דאגב לא הכריעו בו אם הוא כמטלטלין או כקרקעות ואמרו [שאין] נקנין באגב ובב"ב (דף קנ א) שאלו עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי וסלקא בתיקו ומן התימה הגדול היאך לא מייתי התם הני מתנייתא והעיקר בזה שבכל דברי תורה עבדא כמקרקעי דמי כשבועה ואונאה ותשלומי כפל ודיני שומרים ופדיון בכור בכל אלו הוציאו מהן קרקעות בכלל ופרט ועבדים שהוקשו להם אבל ההיא דב"ב תלוי בלשון בני אדם אם קורין לעבדים מטלטלין לפי שהן מטלטלין אע"פ שמן הדין [הן] כקרקעות וההיא נמי דר"נ היינו מפני שאין דעתו של מלוה עליהן לפי שיכול הלוה להבריחן דומיא דמטלטלין וכן בדינא דאגב דאפשר דהוי דין תורה דבקדושין [דף כו א] מפיק ליה מדכתיב ויתן להן אביהם וכו' ערים בצורות אף הוא תלוי בדעתו של אדם שאדם סומך הדבר המטלטל על הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהם אי אפשר לסמוך מטלטלין עליהם וכ"כ רבינו שמואל ז"ל בבבא בתרא והוא עיקר עכ"ל [וכל זה כתבו התוס' בפ"ק דמכילתין]:

פטור. מלשלם לבעליו:

והוא שלא כו'. שאינו רגיל לעשות מלאכה לבעליו או שאין עכשיו מלאכה לבעליו לעשות דזה נהנה וזה לא חסר :

דלא ליסתרי. שלא ילמוד דרכי בטלה:

אין צריך לעלות לו שכר. ומוקמינן בפרק ב' [דף כא א] בחצר דלא קיימא לאגרא:

הלוהו ודר וכו'. פי' הלוהו והרי הוא עומד בחצרו עדיין:

צריך להעלות לו שכר. על מה שידור בו מכאן ולהבא משום דמחזי כרבית אבל מה שדר בו קודם הלואה אינו חייב שאם מדין רבית אבק רבית הוא ואם מפני שדר בחצרו חצר דלא קיימא לאגרא ופטור כן כתב הרא"ה ז"ל ולפ"ז צריך לדקדק איך מותר ללוה לעשות שום הנאה למלוה אפילו מדברים שהיה עושה לו קודם הלואה כדמשמע הכא תי' הרא"ש ז"ל דדוקא במילי דפרהסיא דאוושן טובא כגון לדור בחצרו ולתקוף בעבדו אסור אבל להשאיל כליו או בהמתו מותר כיון דבלאו הכי הוי משאיל ליה ודיקא נמי דנקט חצרו ולא בהמתו וכליו ועוד חילק הרב ז"ל דאם קודם הלואה היה דר מדעת בעל החצר גם אחר הלואה מותר דומיא דהקדמת שלום (ב"מ דף עה ב) שאינו אסורה אלא באותו שאינו רגיל מקודם לכן להקדים אבל אם היה דר מתחלה שלא מדעתו אע"פ דלא קיימא לאגרא אסור אחר הלואה דהשתא היה נראה שסומך עליה בשביל מלוה שלו:

פחתה נוטל. אם דמי מה שנתקלקל יתירים על שכרה נוטל דמי פחתה:

עבידא לאגרא. מסתמא כי נחית לה אדעתא [דאגרא] נחית לה הלכך לאו בתורת גזלנות דיינין ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבים הן על דמי פחתה:

הא דלא עבידא לאגרא. לא יהיב אלא דמי פחתה:

נחית ליה אדעתא דאגרא. רצה שכרה נוטל ואם פחתה רב על שכרה נוטל פחתה דהא על כרחו שקלה וגזלן הוא:

כתב הרמ"ה ז"ל דאפילו נחית בה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא בדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר והכי משמע הכא דלא יהיב אלא דמי פחתה וכן כתבנו לעיל פרק כיצד גבי הדר בחצר חברו וכו':

בתורת גזלנות. נחית לה אדעתא דגזלנותא אפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה:

פסלתו מלכות. המלך צוה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת:

היינו נסדק. דכיון דלא נפיק לגמרי בשום מקום היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה:

אלא היכי דמי נפסל. דקתני מתני' הרי שלך לפניך:

שפסלתו מדינה זו. בני המדינה מעצמן:

ויוצא במדינה אחרת. שיכול לומר לו לך והוציאם שם והלכתא כרב יהודה [בתוס' מוכיח וכן האשר"י מכמה ראיות דהלכה כר"ה]:

המלוה. שהלוה לו שום פרקמטיא:

על המטבע. שקצץ לו מעות:

נותן לו מטבע וכו'. דהא קבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו ומיהו אפילו הלוהו מעות אם פירש שישלם לו מטבע נותן לו מטבע היוצא דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו אבל כשמוכר פרקמטיא אפילו אומר בסתם כך וכך מעות תתן לי צריך שישלם מטבע היוצא: