נימוקי יוסף על בבא קמא לב.

כל לגבי בעל ודאי מחלה. בתוספות והרא"ש ז"ל וא"ת וליזבן לבעל גופיה ותיתיב ליה לנחבל ויש לומר שהבעל לא ירצה לקנותה כדי שלא להפסיד לאשתו ואם תאמר היכי תמחול נמצא שתהיה עם בעלה בלא כתובה יש לומר שלאחר שתמחול יחזור ויכתוב לה כתובה אחרת. וא"ת כיון דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אם כן לא תהא רשאה למחול כי תצטרך לשלם ללקוחות שטרא מעליא ככשורא לצלמי כדאיתא בכתובות (דף פו א) י"ל אפי' הכי לא תחוש כיון דהשתא לית לה מידי לשלומי ור"ת רגיל לפרש דאינה חייבת לשלם אפילו לרבי מאיר אלא מה שקבלה וראיה מההיא דכתובות [דף פה ב] קריבתיה דרב נחמן זבינתא לכתובתה בטובת הנאה וכו' מיהו דוקא בכתובה אומר משום דבשעת המקח לא היה דבר ברור שתבא לידו גבייה אבל בשטר שעומד בבירור לגבות חייב מדינא דגרמי לגמרי והרא"ש והרא"ה ז"ל כתבו דאין זה נכון דהא ודאי הלואה גמורה היא ולפיכך אין נראה לחלק והקשה ה"ר שמואל ב"ר חיים תזבנה לכתובתה במעמד שלשתן ואז לא היתה יכולה למחול כדמוכח פ' האיש מקדש (דף מז ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב וכו' [ע"ש דף מח. תוס' ד"ה כי] ויש לומר דמעמד שלשתן אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא נתנה לגבות אי נמי הבעל לא ירצה להיות במעמד שלא להפסיד אשתו עוד כתב הרא"ה ז"ל דאפילו אתא לא ניחא ליה וכבר פשוט בפ"ק דגיטין (דף יג ב) דמעמד שלשתן אינו קונה אלא לרצונו של לוה מיהו בפ"ק דגיטין [שם] מוכח בהדיא דהא דשמואל דחזר ומחלו מחול אפילו כתב בשטרא משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך איתא וה"ה למעמד שלשתן מדסליק אדעתיה לפרושי טעמא דמעמד שלשתן משום דנעשה כמ"ד ליה ולכל דאתי מחמתך עכ"ל וא"ת לכתוב ליה [בעל] שטרא בשמיה דאז לא מצי מחלה כדאמרינן בכתובות פרק הכותב [דף פו א] ומיהו הכא ניחא שמא הבעל לא ירצה אבל לגבי הא דתניא [מכילתין דף פט ב] היא שחבלה בבעלה קשה היא תזבן לאחר והבעל יכתוב ברצון שטר בשמו כדי שיגבה חבלה שלה וי"ל כיון שאין הכתובה בשם האשה הוי כמשהה אשתו בלא כתובה אע"פ שאינה קלה בעיניו להוציאה וא"ת כיון דלגבי בעל ודאי מחלה היכי קאמר תלמודא דטובת הנאה היא שאומדים כמה אדם רוצה ליתן והלא לא יתן שום אדם כלום דלית הנאה של כלום דודאי מחלה י"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבון או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אינה משועבדת לניזק לעשות קיומין:

מתני' התוקע. הכהו על אזנו לשון מ"ו ל"א תוקע ממש:

נותן לו סלע. משום בשת וסלע מדינה הוא כדאמרינן פ' (המניח את הכד) [שור שנגח ד' וה' דף לו: כצ"ל]:

מנה. מפרש בגמ' מנה צורי ושאל ר"ת ז"ל היאך אפשר שיהא כל כך בין ת"ק לר' יוסי ותירץ דת"ק מיירי בעני שבישראל בדמי בשתו בלבד ורבי יוסי בעשיר שבישראל והריא"ף ז"ל פי' דמכולהו ה' דברים קאמר רבי יוסי מנה צורי בעשיר שבישראל ואומר (נ"ל דהשתא מהדר לפרושי דלא תימא לר"ת שתירץ דת"ק מיירי בעני ור' יוסי בעשיר א"כ לא פליגי דהא ודאי משמע דפליגי דקאמר הא אנא הא ר' יוסי הגלילי וכן פי' התוס' בהדיא ר"פ ד' וה') דלעולם בעני שבישראל אין פוחתין לו עד סלע ות"ק דאמר סלע בעני שבישראל אומר דלעולם לעשיר לא יהיב מנה צורי:

סטרו על הלחי. כמו הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה בסנהדרין (דף נח ב):

צרם באזנו. משך ועקם ובבכורות (דף לד א) שמעתי לשון פוגם:

זה הכלל וכו'. בגמ' מפרש אי קולא או חומרא הוא:

שמרה. המתינה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה:

באיסר שמן. שמן קנוי באיסר:

אע"פ שאינו רשאי. כדמפרש בגמ' וכן הקוצץ עובר בבל תשחית:

חייבין. בנטיעה בת שנתה שתי כסף (כו') כדאמרינן בהכונס צאן לדיר [דף נח ב]:

גמ' מנה צורי. כ"ה סלעים ק' דינרין מנה מדינה שמינית שבמנה צורי אינן אלא י"ב דינר ומחצה הסלע של מדינה חצי זוז צורי כדאמר בשור שנגח [דף לו ב] חנן בישא תקע וכו':

[גמ' דף צ ב] ועד נעשה דיין. כלומר עד הרואה נעשה דיין ע"פ ראייתו בלא עדים שיעידו לפניו [ל' גמ' והא תניא כו'] וא"ת מ"ש דהכא קשה ליה והתם במסכת ר"ה פרק ראוהו בית דין (דף כו א) פשיטא ליה דעד נעשה דיין ע"פ ראייתו ורש"י ז"ל תירץ דשאני קידוש החדש דכזה ראה וקדש כתיב ולהכי אמרינן ביה לא תהא שמיעה גדולה מראייה אבל בדיני ממונות הגדה כתיב ביה דכתיב אם לא יגיד ונשא ומש"ה מספקא לן הכא עד הרואה אם יכול לדון ע"פ ראייתו ואתי שפיר הא דאמרינן בכתובות פ' האשה שנתארמלה (דף כא ב) דמסקינן שאני הכא דמקיימא הגדה בחד אבל לעולם דיינין המכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם לא אמרינן אלא צריכין אלמא דבדיני ממונות לא אמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראייה וכתב הרא"ה ז"ל אין עד נעשה דיין בדיני ממונות הוא על ג' דרכים האחד שהוא ברור וידוע שעד המעיד אינו נעשה דיין לעולם מאחר שהעיד ואפילו בהגדת אחרים והשני [עד הרואה] שאינו רשאי לדון בדיני הרואה אפילו קודם שהעיד (אינו רשאי לדון) ע"פ ראייתו כדברי רש"י ז"ל והג' שהוא יכול לדון בהגדת אחרים שיבואו לפניהם ויעידו כדברי רבי טרפון דע"כ לא פליג ר"ע אלא בדיני נפשות דמשום דבעינן עדה מצלת והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא אבל בדיני ממונות אפילו ר"ע מודה כדאיתא פרק ראוהו בית דין [שם]:

בירושלמי משמע שאם הדיינים קרובים לעדים אינן כשרים לדון דאמרי' התם אין מעידין קרובים זה על זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה ואיכא למידק מ"ט אין עד [המעיד] נעשה דיין אפילו בהגדת אחרים י"ל משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו ורבינו שמואל פי' משום דכתיב (דברים י״ט:י״ז) ועמדו שני האנשים ואמרינן (שבועות דף ל א) אלו עדים לפני ה' אלו הדיינין משמע העדים לפני הדיינין ולא שיהו העדים עצמן יושבין ודנין:

לקטלא הוא דאמדינן. דכתיב (במדבר ל״ה:כ״ג) בכל אבן אשר ימות בה או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו:

אבל לנזקין אין אומדין. דאפילו אין חפץ זה ראוי להיזק כזה חייב דזמנין דמיתזק בכל דהו:

מיקצר. נופל למשכב כמו אקצירי ואמריעי:

שמסור לעדה ולעדים. שיכול להביאו ולהראותו לב"ד אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו אם אינו ראוי לא ישלם שמחמת חולשתו של זה ורכותו נחבל:

פרט לכשיצאתה וכו'. שנאבדה מהם ולא ראוה ב"ד אע"פ שראוה עדים פטור דלעולם צריך אומדנא בב"ד:

אחזו. מעשה בידים הוא: