נימוקי יוסף על בבא קמא לא:

שפצעה בפניה. ובידו למסרה [ל' רש"י ] הואיל ובידו למוכרה כדאמרן:

וכתב הרי"ף ז"ל הלכתא כרבי יוחנן הלכך נזקא דאפחתה מכספה דאבוה הוי ושבת אפילו רב מודה דכיון דמעשה ידיה דאבוה הוי אבל צער דלא אפחתה מכספה דברי הכל דידה הוא וה"ה לבשתה:

[ל' גמ' (דף פח א)] שאין להם אחוה עם ישראל א"נ שמותר באחותו ובאשת אחיו דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור וכתב הרי"ף ז"ל הלכתא עבד פסול לעדות ויש לו בשת וגר כשר לעדות ויש לו בשת וחרש יש לו בשת שוטה אין לו בשת קטן אי מכלמי ליה ומיכלים יש לו בשת ואי לא לית ליה:

מתני' עבד ואשה פטורין. שאין להם מה לשלם:

נתגרשה וכו'. שקנו נכסים חייבים לשלם שהרי מתחלה הם חייבים אלא שאין להם כלום שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעלה לפירות ולירושה:

גמ' לנכסה. נכסי מלוג לאחר שנשאת לרבי אבא:

לאחר מותו. מהיום ולאחר מיתה שהגוף קנוי לבן מהיום אלא שהאב אוכל פירות עד יום מותו:

מכר האב וכו'. ולוקח אוכל פירות עד שימות האב [וכשימות האב] הולך הבן ומוציא מיד הלקוחות:

אית ליה ללוקח ואע"ג וכו'. דקנין פירות שהיו קנויין לאב לפירות לאו כקנין הגוף דמי ולפיכך מה שמכר הבן מכור אע"ג דלא אתו לידי הבן עדיין שהרי מת קודם האב. ה"נ גבי נכסי מלוג אע"ג שקנויין לבעל פירות לאו כקנין הגוף דמי ומתנתה מתנה אע"ג דמתה בחייו כדר' שמעון ב"ל דאפסיקא הלכתא כותיה בתלת חדא הא והחולץ למעוברת ומתנה באמצע בהחולץ [דף לו א]:

באושא התקנו. אע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בבעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודא משום איבה ואי אמרו כן בנכסי מלוג שאם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה כ"ש בנכסי צאן ברזל דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא מבית אביה שמקבל החתן עליו אחריות שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו דודאי לא מציא מזבנא:

טובת הנאה דאשה. אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה כלומר בדבר מועט שמשים עצמו בספק שמא תתאלמן או תתגרש ויטלנה הוא או תמות ויירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן דמים אלו שלה הן ואין לבעל בהן כלום:

תזבין לכתובתה וכו'. כתב הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל מהא שמעינן דנכסי מלוג מצי מזבן להו בטובת הנאה שאע"פ שאמרו שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ה"מ היכא דמתה אבל היכא דנתגרשה הן מוציאין מידה וה"ה לנכסי צאן ברזל:

וחזר ומחל לו. המוכר חזר ומחל ללוה מחול הלכך אי אמרי' לה תזבון מפסדא ליה ללוקח דהא הדרא ומחלה כתובתה לבעלה הואיל וע"כ היא מוכרה: