נימוקי יוסף על בבא קמא ב.

של ניזק. שאם אכלה ערוגה בין הערוגות של שדהו שמין הערוגה משובחת של ניזק כמה היא יפה עכשיו עם פירותיה וכמה תהיה יפה אם לא יהיו בה פירות ונותן לו:

מן העידית. משל מזיק דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם בא מזיק ליתן לו קרקע בדמי ניזקו נותן לו במיטב שדהו בשוה אותם דמים והכי תניא בהדיא במיטב שדהו דהאיך דקא משלם דהיינו מזיק ופסק רבינו אלפסי כר"ע דהלכתא כותיה מחבירו:

[ל' גמ'] וק"ו להקדש [דר"ש בן מנסיא] מפורש לקמן פ"ד והוא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש [בין תם בין מועד משלם נזק שלם] ור"ע כרבי שמעון בן מנסיא ולית הלכתא כותיה:

ישיב. קרא יתירא הוא דמכדי כתיב בעל הבור ישלם כסף ישיב ל"ל לימא ישלם כסף לבעליו ולא בעי ישיב אלא לרבות שוה כסף ואפילו סובין דמשמע כל השבות וכל מילי דיהיב ליה ממטלטלי מיטב נינהו וכרב פפא ורב הונא פסקו הלכתא כל המפרשיס ז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל הא דמצי יהיב ליה אפילו סובין ה"מ היכא דלית ליה למזיק זוזי אבל היכא דאית ליה למזיק זוזי לא מצי דחי ליה לניזק אלא בזוזי וה"ה לבע"ח וגבי מקח טעות דה"ל מוכר כגזלן וגזלן חד מכ"ד אבות נזיקין לגבי מיטב אמרינן פרק המוכר [פירות (דף צב:) גבי המוכר] שור לחברו אי דליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי וכו' ובהדיא אמרינן התם דאי אית ליה זוזי לא מצי אמר ליה שקול תורא בזוזי וגבי בעל חוב נמי משמע הכי פרק הכותב (דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה וכן משמע מלישנא דאמרינן הכא טעמא משום דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא דשמעי' מינה דכולה מילתא לזמוני ליה לניזק דמי נזקיה בזוזי וכיון דמהאי טעמא הוא ממילא משמע דכי אית ליה למזיק זוזי מחייב למיתב ליה זוזי וכן הדין בבע"ח דהא דגרע כחו דמלוה בבינונית הויא משום חששא [דשמא] יקפוץ וילונו והא לא שייך אלא בקרקע דלא מצי לאברוחי ליה אבל במטלטלי וזוזי דליכא למימר להאי טעמא יפה כחו וכן נראה דאי אית ליה מטלטלי וארעא לא מצי יהיב ליה ארעא דמטלטלי עדיפי טפי להאי טעמא לאזמוני ליה זוזי דלא צריך לאכרוזי עלייהו וקרא הכי נמי משמע בהדיא דכתיב בחוץ תעמוד וגו' לא תבוא אל ביתו לעבוט דסתמא דאית ליה בית משמע:

מי שהיה לו בתים וכו'. כתבו הרמ"ה והרא"ש ז"ל דלא מיירי בבתים שהוא דר בהם ואפילו שוו אלף זוז דהא תנן במסכת פיאה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו אלא שיש לו בתים אחרים אבל אין לו מעות אפילו מאתים זוז ותנן במסכת פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו שוה [מאתים] זוז ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה דהיינו מאה זוז וקרקעותיו ימכרו בק' דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו ר' זוז ואפילו אם היה לו קרקעות באלפים זוז כיון שאינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד פלגא בנכסיו ואע"ג דהשתא אילו היה רוצה למכור בזול היו לו ר' זוזים אין מחייבין אותו למכור בזול אלא הרי הוא כעני ומאכילין אותו עד מחצה:

לא ליספו ליה. אפילו מעט נמי לא יאכילוהו כלומר אע"פ שהוזלו כל כך שאין מגיעין לחצי דמיהן מ"מ לא ליספו ליה כלל דהא בההיא שעתא דמים נינהו דהא כלהו נמי הכי שויין כל חדא וחדא לפום חשיבותא ואמאי לא מחייבין ליה לזבוני:

דעייל ונפיק. שדחוק למעות:

אפי' טובא נמי ליספו ליה. כשיעור מאי דזול ארעתיה טפי מדכ"ע ואפילו יכול למוכרן ביותר מחצי דמיהן כיון שאינו יכול למוכרן בדמיהן לפי שרואין אותו עני ודחוק ליספו ליה ואם מאכילין אותו לא יהיה דחוק ויכול למוכרן בדמיהן:

יוקרא ארעתא. מפני שהלוקח ניר חורש אותו בימות הקיץ וזורע אותו במרחשון ובתים נמי בניסן שוכרין אותם ובתשרי זילי דבזמן ההיא לא משכח מאן דאגר איפכא כפי המנהג והאי איידי דדחיק אזוזי וצריך לזבוני בזמן הזול איתזלי בתי הלכך עני לא הוי הואיל וביומי ניסן שוו קרקעותיו ר' ועשיר לא הוי הואיל דכ"ע לא היו שוין השתא ר' הלכך משלימין לו עד מאתים דהיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא:

אין לו אלא עידית. מי שהיה עליו לשלם נזקין ובעל חוב וכתובת אשה כלן גובין. כללא דמילתא כל היכא דאית ליה כדיניה לא שקיל דעדיף מיניה ולא יכול הנתבע לדחויי לדגרע מדיניה וכל היכא דלית ליה כדיניה אי איכא דגרע מיניה שקיל ואי ליכא אלא דעדיף מיניה שקיל מיניה: