נימוקי יוסף על בבא קמא א:

אבנו סכינו וכו'. ונתקלו בהם בני אדם והוזקו דלבתר דנייח תולדה דבור היא מידי דהוה אבורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דמעשיו שהניחן שם גרמו להזיק ככריית הבור ואע"פ שלא הזיקו במקום שהניחן (כיון) דלאחר שנתגלגלו ברגלי אדם והונחו במקום אחר הזיקו דלקמן ילפינן לה במה הצד משור ובור דשור הלך מעצמו שאז מעשיו גרמו לו ובור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם וכו' שממונך ושמירתן עליך וכשהזיקו חייבין לשלם נזק שלם מן העלייה ומיהו כיון דמדינא דשור ובור אתיא לא מחייב אלא בקל שבשניהם דהיינו בור שפטור ממיתת אדם ונזקי כלים וליכא למימר בקל דקרן תמה דכי אתיא משור מקרן מועדת דשור הוא דאתיא דהיא היא שדרכה לילך ולהזיק וליכא למימר דכי אתיא משור משן ורגל קאמר דהא מחייבין ליה ברשות הרבים [כיון דלאו אורחיה] ושן ורגל פטור ברה"ר. והא דמחייבין ליה מטעם בור היינו כשהזיק לבתר דנייח וחייב בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דקי"ל כשמואל לקמן פ' המניח (דף כט:) אבל אי אזיק בהדי דקא אזלי מקמי דכלו גירי מחייב מדין אש וכן אי לא אפקרינהו חייב מדין אש אפי' בתר דאנחיה מריה היכא דאיעקר לאיגלגולי ממילא דומיא דאש:

דאמר מבעה זה השן. והא דלא נקט שן דהוה אמינא אפי' היכא דאין הנאה להיזקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דאיגלויי דכתיב נבעו מצפוניו דהיינו להנאתה שפעמים נגלית פעמים נכסית והיינו בשעת אכילה:

הא אמרן. תולדה דשן לעיל:

מבעה זה אדם. ולא תנא אדם דהוה אמינא אפילו עבדו ושפחתו מחייב ולפיכך נקט מבעה דהוא לישנא דכתיב גבי בן חורין דכתיב אם תבעיון בעיו דגבי ישראל כתיב:

כיחו. רוק עבה היוצא מן הגוף בכת:

ניעו. רוק הפה וכגון דבהדי דקא אזלי מזקי דנפלו על שיראין וטינפן או לתוך המשקין ונמאסו ולפיכך הויא דין התולדה כאב דהא כחו הוא וכגופו דמי אבל אם הזיק הרוק בתר דנייח כגון שהוחלק בו אדם לאו תולדה דמבעה הוא אלא תולדה דבור בין לרב בין לשמואל דהא תקלה דאפקריה הוא ולא מצי למימר תולדה דמבעה:

ישן והא תנן (דף כו.) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד דכיון שדרכו דכאיף ופשיט ומתהפך שלא מדעתו כשהוא ישן עד שמתקרב אצל הניזק דרכו להזיק מיקרי:

ונפלו ברוח מצויה והזיקו. וה"ה לכל דבר שכח אחר מעורב בו והזיק דרך הליכתו דאילו בתר דנייח תולדה דבור הוא ודוקא דנפלו ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה אנוס הוא ופטור:

ושומר חנם והשואל. כל נזיקין דהני אבות אין דינן שוין דיש מהן דאפילו לא אזיק בידים חייב כגון דשלח בו יד מעיקרא ובתר הכי איתנים ממילא או שלא שלח יד אלא דאיתניס מחמת פשיעתו וכל חדא וחדא [דינו כדין חבירו] וכמו שמפורשים במקומן:

מטמא. טהרותיו של חבירו או תרומה או חולין:

מנסך. יינו של חבירו לעכו"ם ולא אמרי' קים ליה בדרבה מיניה דמשעה דאגבה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דנסכיה:

מדמע. דערב ליה תרומה בחולין בבציר ממאה וחד דכיון דלא חזיא אלא לכהן צריך לזבונה לכהן בדמי תרומה שהוא בזול חוץ מדמי תרומה שבה:

ומטמא ומדמע ומנסך. כולן היזק שאינו ניכר הוא ולא שמיה היזק אלא קנסא הוא דקנסו רבנן משום דעבד איסורא כדגרס' פרק השולח גט (דף מד:) אמר אביי נקטינן טמא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה דעביד איסורא קנסו לבריה דלא עביד איסורא לא קנסו והכי קי"ל בפרק הניזקין (דף נג.) דבשוגג פטור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא דבמזיד חייב מקנסא:

מסור. מלשין שמוסר ממון חבירו לעכו"ם:

מפגל כגון שוחט ע"מ לאכול כזית בשר למחר אי נמי כהן ששחט חטאת ישראל שלא לשם חטאת שהוא פסול:

בדבורא לא קא מיירי. ומוציא שם רע דבור ע"י מעשה בעילה הוא:

ועדים זוממין. קרייה רחמנא מעשה דכתיב זמם לעשות:

כולן כאבות לאו למימרא. דלכולן אית להו תולדות נקט אבות אלא לומר שדינן כאבות לשלם ממיטב. [מ"ט אתיא] תחת נתינה ישלם כסף בכולהו כתיב חד מהני ארבע לישני וגמרי מהדדי בג"ש ואבהון דכלהו דגמרי כלהו מיניה שן ורגל דכתיב בהן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:

ובשור דאזיק שור ובור ואש ושומר חנם ושואל ונושא שכר ושוכר בכלל תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקרן דגנב בכלל דבכלהו כתיב ישלם וגמרי' משן ורגל דכתיב ישלם ושור שהמית את האדם כתיב ביה כסף וכו' ואונס ומפתה ומוציא שם רע נמי כתיב בהו כסף וגמרינן מבור דכתיב ביה כסף ישיב לבעליו בנזק [דחובל בחבירו] כתיב נתינה וגמרי' משור שהמית את האדם דכתיב ונתן פדיון נפשו וכדרך זה כולן ומסור ומפגל נמי מאבות נזיקין נינהו לשלם ממיטב ודוקא במזיד אבל בשוגג פטורין כדאיתא פרק הנזקין: