נימוקי יוסף על בבא קמא כט:

מתני' אין מגדלין בהמה דקה בא"י. משום ישוב הארץ שמאבדות השדות וכל שדות א"י סתמן דישראל ובגמ' [דף פ א] איתא דלאו דוקא אמר שתצא לרעות דאפילו קשורה בבית בכרעי המטה אסור אלא לשהותה לצורך הרגל ל' יום דוקא והכי קתני בהדיא בתוספתא אבל מגדלין אותה קודם לרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קשורה בכרעי המטה וכן בגמ' לקמן שאלו תלמידיו את רבן גמליאל מהו לשהות אמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קשורה בכרעי המטה ומקרא נמי משמע הכי אסרו חג בעבותים פי' בו שהיו קושרין הקרבן בכרעי המטה עד שיביאהו לקרנות המזבח אבל לרעות אפי' בהמה גסה אסור כדאמר בפ' זה בורר (דף כה ב) רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה והשתא אתי שפיר דלא מחלקינן הכא בין רועה בהמה שלו לבהמה של אחרים ובפ"ק דמציעא (דף ה ב) לא פסלי אלא במרעה בהמות שלו אבל של אחרים כשר משום דאין אדם חוטא ולא לו דהכא שאסור לגדל אפילו בבית אין נראה לחלק בין מגדל בהמה של עצמו למגדל של אחרים:

אבל מגדלין בסוריא. ארם צובה דוד כבשה וקסבר לא שמיה כיבוש והוי כחוצה לארץ ובחו"ל מותר לגדל דלא חיישינן לישובה ואם יפסידו שדות אחרים ישלמו:

תרנגולים בירושלים. אפילו ישראל:

מפני הקדשים. שישראל אוכלין שם שלמים ומעשר בהמה ודרך התרנגולין לנקר באשפה שמא יביאו כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים:

ולא הכהנים. יגדלו תרנגולין בארץ ישראל:

מפני הטהרות. שהכהנים אוכלי תרומה הם וצריך להזהר בטהרתם:

אין מגדלין חזירין. משום מעשה שהיה כדאיתא בגמרא [דף פב ב] כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ וארוסטובלוס מבפנים ובכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה והיו מעלין תמידין וכו' שלשלו להם והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נזדעזעה א"י כארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירין בירושלים וארור אדם שילמד בנו חכמת יונית וכו' והכא בעי למימר אפילו לגדל שלא לאכילה דאילו לצורך אכילה מדאורייתא אסור לעשות סחורה בכל דבר טמא כדתנן במס' שביעית [פ"ז] אבל הכא מיירי לגדלה כדי למשוח בהן עורות ובהכי מותר מידי דהוה אסוסים וחמורים שעומדין למלאכה ומותר לעשות בהם סחורה והכי מפרש בירושלמי דשביעית הרא"ש והרא"ה ז"ל:

הכלב. מפני שנושך ומנבח ואשה מפלת מיראתו:

נשבין. פחין וטעמא שלא ילכו בהן יונים בני הישוב:

ל' ריס. ד' מילין:

גמ' רועה. בהמות שלו:

שעשה תשובה. שלא יגדל בהמה דקה עוד:

[כלבים וחזירים] (בירושלים) [בירושה]. לזבוני לעכו"ם ותנן במתני' שאסור לגדלן וכדפי' במתניתין אפי' שלא לאכילה:

למכור מיד. אלא מוכר על יד על יד:

וכן מי שנדר נדר ליקח בית ולישא אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם הגונים וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה:

מרעין הבהמות ביערים. ולא יקפיד בעל היער על כך וא"ר פפא דוקא בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה באילנות:

ומלקטין עצים. דוקא כגון קוצים לחים ומחוברין:

חוץ משדה תלתן. פינגרו"ג בלע"ז ודוקא שאינו עשוי ערוגות דאז ניכר שעשוי למאכל בהמה שעשבים נמי טובים לה:

וקוטמין נטיעה. דוקא מענפים הדקים שאין עושין פירות וממקום שאינו רואה את החמה:

בקנים ובגפנים. מן הפקק ולמעלה ובזית בשעור כביצה צריך להניח מן הזית ולמטה סמוך [לגזע] זה שקוטם כדי ליטע:

היוצא תחלה. מחדש וכ"ש מעינות ישנים שהן מימות יהושע שבני העיר מסתפקין ממנו:

ומחכין. מטילין חכה לצוד דגים אע"פ שבחלק נפתלי היתה כולה:

שלא יפרוש קלע. מפני שמעמיד הספינות ומעכבן שם דרך ציידין לתקוע יתדות ולעשותן גדר במים להלכד שם דגים:

ונפנין. אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכא אלא ליטול ממנה צרור לקנח ואע"פ שפורץ את הגדר:

בשבילי הרשות. סתם בני אדם כשמכניסין תבואה מפקירין שדותיהן ליכנס בהם כל אדם לקצר הדרך שלא יקיף:

רביעה שניה. וזמנה מי"ז במרחשון כדאמרינן בתענית (דף י א) ומכאן והלאה הזריעה צומחת וקשה לה דריסת הרגל:

אמר רב פפא. הא קרקע דידן אפי' טל שיורד עליה בלילה קשה לה דריסת הרגל של מחרת:

לצידי דרכים. בכל עת ואפילו שהתבואה בשדות הפקר לכל אדם להסתלק מן הדרך מן היתדות וליכנס לגבול שדה חבירו לילך על המיצר אצל הדרך:

מפני יתדות. בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתדות מפני פסיעות האדם והבהמות שדרסו שם בימות החורף:

מפסג. מנתק זמורות הנוטות המעכבות אותו ועולה ויורד עד שמוצא הדרך:

קונה מקומו. שנפל שם בעת מותו ליקבר שם ואין בעל השדה מעכב עליו ובלבד שלא יהיה המת מוטל על המצר לרוחב הדרך ואוכלין שם עושי טהרות ומטמאין דאז מתוך שנתן לפנותו מפנהו לכל מקום שירצה: