נימוקי יוסף על בבא קמא כז:

ואי תפס. שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו:

וקי"ל כרב אשי דפליג דאמר דשליחא שוייה הלכך אם תפס מפקינן מיניה או אם תפס נמי משל נתבע נמי מפקינן מיניה דשליח הוא והוי תופס לבעל חוב:

הורו הגאונים ז"ל במי שהרשה ורוצה [המרשה] לבטל השליחות ולהרשות אחר יכול לבטל (גם האשר"י הביא כן מדברי רב אלפס כאן בהלכה וחולק עליו בפרק הגוזל קמא גבי שליח שעשאו בעדים ועיין בח"מ סי' קכ"ב) וכן אם מחל החוב יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא קי"ל דשליח שוייה. וכתב הר"ם מקוצי ז"ל שאין הנתבע יכול לדחות המורשה ולומר לו שמא המשלח הרשה אחר דזה יאמר לו תן לי הפקדון והרשאתי זו תהא בידך ואם הרשה אחר הוא הפסיד את עצמו והנפקד פטור שהרי בהרשאתו נתן ואם טען לא היו דברים מעולם יבוא התובע וישבע ויטול מוציאין הממון מיד הנתבע ויהא מונח בבית דין עד שיבא התובע וישבע ויטול ויש למורשה להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו:

מתני' על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב:

[וטבח ומכר על פי שנים אחרים]. ואע"ג דאותן שנים שמעידין אטביחה אין מעידין אגניבה ורחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר הכא כיון דעדי גניבה אין צריכין לעדי טביחה דבלא עדי טביחה עדי גניבה מחייבי ליה כפל דבר קרינא ביה וכיון שכן עדי טביחה נמי דבר הוא ואע"ג דעדי טביחה לבד לא מחייבי ליה ולא מידי דשמא שלו הוא טובח:

גנב ומכר בשבת. אבל טבח קם ליה בדרבה מיניה דטביחה אב מלאכה היא ולא מכירה:

גנב וטבח ביוה"כ. דאין זדונו אלא בהכרת:

[טבח ומכר] ואח"כ מת אביו. אבל מת אביו ואח"כ טבח תנן בסיפא דפטור שהרי יורש אביו ושלו טובח ומוכר וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דבין רישא דטבח קודם שמת אביו בין סיפא מיירי כגון שעמד האב בדין ולפיכך משלם ברישא תשלומי ד' וה' לבנים זכות האב דאי קודם העמדה בדין הו"ל קנסא וקי"ל בכתובות פרק נערה (דף מב ב) דאין אדם מוריש קנס לבניו [עיין בתוס' [דף עב א] בד"ה סיפא לא קרינא ביה וטבחו כולה באיסורא מביא דעות חלוקות בזה] ולקמן בסיפא טבח אחר שמת אביו פטור מתשלומי ד' וה' דאע"פ שמשלם כפל על הגניבה אחר שעמד בדין מ"מ העדים לא העידו על הטביחה אלא אחר שטבח ואז שלו הוא טובח ואע"ג דמתלמודא לקמן [דף עב א] היה משמע דחייב אפילו לא עמד בדין דהוי קנס לא דחינן פסק דכתובות משום מאי דשקלי וטרו לקמן לרווחא דמלתא:

בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה דקסבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דר"ש לטעמיה דאמר לה פרק אותו ואת בנו (דף פ א) אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מינה: