נימוקי יוסף על בבא קמא כז.

מה לי קטלה כולה מה לי וכו'. הלכך מההיא שעתא אתחלא לה טביחה דאע"ג דאם היה הורגה בענין זה לא היה בו דין ד' וה' דלא מחייב אלא בשחיטה ראויה מכל מקום הכחשה זו כתחילת שחיטה היא דהא אפילו למ"ד [דף עב א] אינה לשחיטה אלא בסוף ולא מחייב אלא אמשהו אחרון אפ"ה לא אזלינן בתר חשיבות ההיא שעתא כפי מה שהיא שוה במשהו אחרון דכבר היא נבלה אלא שלאחר שחיטה חייב עליה למפרע כפי מה שהיתה שוה מתחלתה אם כן כי קטלה נמי פלגא דהיינו הכחישה אזלינן בתר מעיקרא:

ולבסוף שויא ד'. בשעה שאיבדה מן העולם:

תבריה או שתייה וכו'. בפרק המפקיד (דף מג א) מפרש טעמא דכל כמה דאיתיה בעיניה ברשותי' דמריה הוא דהא בעי לאהדורי הלכך ברשותא דמריה הוקרה וההוא שעתא דתברה (או שתיה) הוא דקא גזיל לה אבל איתבר ממילא אמאי קא מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה ההיא שעתא זוזא הוא דשויא וגבי טביחה או מכירה הוי כי תברה או שתייה:

נעשה שינוי בידו וקנאו. בשינוי להא מילתא דאם טבח או מכר שלו הוא טובח והריא"ף ז"ל פסק דהלכתא כותיה דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואמרינן כל לאתויי מאי לאתויי הא דרבי אלעאי ע"כ הלכך תשלומי ד' וה' אינו משלם דכששינה בידו קנאו ונמצא שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אבל תשלומי כפל משלם כדמסיק אי כדמעיקרא אי כדהשתא ותניא נמי הכי גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל וכו' כעין שגנב והך ברייתא קשיא לרב דפסקינן הלכתא כותיה לעיל וכבר מקשינן בגמ' [דף סו א] לימא ליהוי תיובתיה דרב דאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל וכו' כשעת העמדה בדין ותירצו אמר רבא טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו והכי פי' לימא תהוי תיובתיה דרב דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ"ש כשהוקרה דמשלם אפי' קרנא כדהשתא דהא כרבא ס"ל דאמר תבריה או שתייה משלם ד':

טלאים כדמעיקרא. והיינו ברייתא משום דא"ל וכי תורא גנבי מינך דיכרא גנבי מינך:

דמים כשל עכשיו. בין הוקר בין הוזל והיינו דרב דלא שייך למימר וכי יוקרא גנבי מינך וכ"כ בה"ג ז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דנראין דבריו אבל ר"ת ז"ל כתב [דדמים] כשל עכשיו דאמר רב כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא אבל היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' משלם כדמעיקרא דלעולם מקילים גבי תשלומי כפל ד' וה':

המוכר לפני יאוש. פרש"י ז"ל דרב נחמן ורב ששת כולהו מודו דיאוש גרידא לא קני ולא פליגי אלא אי בעינן דאהנו מעשיו או לא דר"נ סבר דהגונב בהמה ומכרה קודם יאוש אע"ג דלא אהני מעשיו דלא קניה לוקח כיון דלא נתייאשו הבעלים אפ"ה חייב הגנב בתשלומי ד' וה':

ופסק הרי"ף ז"ל כוותיה דר"נ חדא דהלכתא כותיה בדיני ועוד דקאי ר' יוחנן כותיה:

[ל' גמ'] [דף סח ב] צא תן לו. אם בעל הגנבה העמיד הגנב בדין ואמרו לו צא תן לו כך בעד הגניבה ואח"כ טבחה או מכרה הגנב פטור מדין ד' וה'. דשלו הוא טובח שלו הוא מוכר דכיון שנגמר הדין אין כח בידם לחזור בהם:

[ל' גמ'. ונעשה עליו גזלן. וגזלן אין משלם ד' וה']:

חייב אתה וכו'. הקשו המפרשים ז"ל משמע הכא דחייב אתה לו לא הוי גמר דין כמו צא תן לו וקשה דבפ"ק דסנהדרין (דף ו ב) אמרינן נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומפ' ה"ד גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ותירצו חייב אתה ליתן לו לאו גמר דין גמור הוא אלא לענין זה הוא דאסור לבצוע ולהטעות את הזכאי הואיל וזכותו ידוע במקצת:

אמר המחבר הרמב"ם והר"ם מקוצי ז"ל כתבו גבי הא דאמר רבא [שם דף כד ב] קבל עליו קרוב או פסול אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדין נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור בו ולפי מה שכתבתי בפנים נ"ל דלאו דוקא נקטי הוציא אלא כיון שאמר צא תן לו כאילו הוציא דבלשון צא תן לו פסקוה למלתא ולא נקט הכי אלא למעוטי חייב אתה ליתן לו דלא הוה ממש פיסוק הדבר אלא כמי שאומר אנו רואים שהחיוב יהיה עליך אבל לא נתברר עדיין כל צדדי החיוב ולפיכך לא הוי גמר דין או [למעוטי] כל שלא צוו לו הדיינין ואפילו נתברר להם דגמר דין כך הוא עד שיצוה לו הדיין עכ"ל המחבר:

דמחזי כשקרא. מחזי דחתמיה אשקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה להאיך גביה אבל אי לאו משום מחזי כשקרא כתבינן אדרכתא ואע"ג דגזלה או גנבה היא וכן מוכח פ' שבועת העדות (דף לג ב) גבי אמר שמואל בבא בהרשאה וכן בבכורות פ' יש בכור לנחלה (דף מט א) וטעמא משום דהרשאה לאו הקנאה גמורה היא אלא קצת שליחות יש בה וכדמסקינן שליחא שוייה ומצד ההקנאה אין הלה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את ומצד השליחות אינו יכול לעכב המעות לעצמו כדאסיקנא דאי הוה הקנאה גמורה הא קי"ל כר' יוחנן דגזל אינו יכול להקדיש ואיך היה יכול להקנותו וכ' ר"ח ז"ל האידנא נהגו לכתוב אדרכתא אפי' אמטלטלי דכפריה וטעמא לא ידענא ונראה לר"ת דטעמא משום דיהבינן טעמא משום דמחזי כשקרא ואנן למחזי כשקרא לא חיישינן כדמוכח בכתובות פ' הכותב (דף פה א) דאמרי' האי אשרתא דדייני דמכתבא מקמי דלחוי סהדי אחתימות ידיהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ומסיק דליתא מדר"נ וכן בגיטין בפ' כל הגט (דף כו ב) הלכך נהגו כן ואע"ג שיש חלוקין במחזי כשקרא כי ההיא דגט פשוט [דף קעב א] אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה וכו' ואי לא מחזי כשקרא וקי"ל הכי כדי לקיים המנהג אית לן לדמויי הך לההיא דכתובות ומיהו תימה על מה שנהגו האידנא לכתוב הרשאה אפילו אמלוה והא אין אדם יכול להקנות לחבירו הלואה אפילו בקנין אגב קרקע כדמוכח פרק מי שמת (דף קמח א) אמר רב נחמן ש"מ שאמר הלואתיו וכו' ולא מצי התם לאשכוחי בבריא אפי' בקנין אגב קרקע מדלא אוקמה הכי וכבר הוא מיושב ממה שכתבנו דצד שליחות יש בהרשאה דנהי שאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשוויי ומצא רבינו תם ז"ל סמך למנהג דרב פפא [דף קד ב] הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב (יהודה בר שמואל) [שמואל בר אבא] אגב אסיפא דביתיה ולשון מסיק משמע הלואה וכן כתב הרא"ש ז"ל דהרשאה תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה הקנין קנין גמור זו הסכמת כל המפרשים ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל כי הגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרים בה יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים את הנתבע אם רצה לדון בהרשאה נפטר דלא גרע משליח דשווייה בעדים אבל אם לא רצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו לתת לו ולא לישבע עד שיבא בעל דינו:

אורכתא. הרשאה: