נימוקי יוסף על בבא קמא כה.

קסבא. דקל:

לדידי חזי לי וכו'. אני ראיתיו וג' דקלין זה אצל זה היו:

אדינא דפרסאי. שאינו דין תורה וי"מ דין דיקלא פרסאה שנשום בפ"ע [מפני] חשיבותו וזה לא היה אלא מין משאר דקלים שהרבה מינים יש:

הלכתא כוותיה דרב פפא וכו'. דעבד כרב נחמן בס' והיאך שומא של ששים עם הקרקע שיימינן דהכל בכלל שהקונה הקרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן הלכך אם קץ דקל שפירותיו אינם גמורין אינו בדין שישלם פירות גמורין וגם שלא ישלם כלום הואיל שאינן ראויין אינו בדין דהא לבסוף יהיו תמרים גמורים אלא שמין ששים דקלים עם הקרקע בפירות אלו כמה שוה וכמה יחסר ערכו בעבור דקל זה שקצץ כל מה ששמין חסרון זה כזה ישלם ושמעינן מהכא שאין חלוק בתשלומין בין מה שהזיק ממונו דהיינו מה שאכלה בהמתו והזיקה דהא אמרן לעיל דשמין בששים למה שהזיק הוא בעצמו בידים שקצץ לדקל דפסקינן הכא בששים:

דן רב. עבד מעשה כבר:

פסק הלכתא. למד לתלמידיו שהלכה פסוקה היא לדורות כר"ש:

ולא חתמה לו. שדה המיוחדת לכתובה:

אבדה כתובתה. דלא מצית למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דא"כ הו"ל למעבד לראשון אלא ודאי גמרה ומיקניא:

אכלה פירות גמורין וכו'. כתבו המפרשים ז"ל דמהכא דפסק כר"ש משום שאין צריכין לקרקע הוא פשיטא לן פ' נערה בכתובות (דף נא א) דכל העומד לגדור כגדור דמו לענין בע"ח דלא טריף ליה אע"ג דפלוגתא היא פ' שבועת הדיינין (דף מב ב) בענבים העומדין ליבצר אם כבצורות הויין:

גמ' בנטר בי דרי. שומר גרנות מנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר:

מתני' המביא את העצים חייב. דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי:

ליבתו הרוח וכו'. לא מיירי ברוח מצויה דבכל דוכתא אשכחן דמחייב לענין אש כשיכול להזיק ברוח מצויה כגון [דף ו א] אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו או כופף קמת חבירו בפני הדליקה [דף נו א] היכא דמטיא לה ברוח מצויה לפיכך פירש רבינו שמשון דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן מוקי לה בירושלמי ברוח של אונסין:

גמ' מסר לו שלהבת. והלך החרש והוליכה למקום שיכולה להזיק ברוח מצויה או נתן בה עצים והלכה ממקומה והזיקה ברוח מצויה חייב משום דמעשיו גרמו:

אפילו מסר לו. כה"ג דאמרן:

צבתא. טינוילי"ש:

גווזא. קוצין:

סילתא. עצים קטנים:

ושרגא. ובא החרש והדליקן והלכו ממקומן ברוח מצויה והזיקו דההוא ודאי מעשיו גרמו. ופסק הריא"ף ז"ל כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן דפליג חזקיה בהדיא בהדיה דר' יוחנן הלכתא כרבי יוחנן:

בזורה ורוח מסייעתו. דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשמגביה התבואה ברחת חשוב כעושה המלאכה בפני עצמו וה"נ אע"פ שהרוח מסייעתו ליהוי כאילו עשאו בפני עצמו:

מלאכת מחשבת. וכשגורם זריית הרוח המסייעתו קרינא ביה עושה מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמה לא מיקרי ה"נ לא קרי מבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם הבער ולהכי חשיב גרמא ככל שאר גרמות דקי"ל גרמא בנזקין פטור:

מתני' או עפר. ליחכה נירו ונתקלקל:

עברה גדר וכו'. שהגדר גבוה ארבע אמות מעצי הדליקה והכי משמע לישנא דעברה:

דרך הרבים. ט"ז אמה מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת (דף צט א):

באמצע בית כור. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור ומיירי באש שמתמר ועולה אבל אם הרוח מטה אותו וכופפתו אפילו עד ק' מיל: