נימוקי יוסף על בבא קמא כד:

מה שנהנית. שלא לקתה בקרקע ואע"ג דבההיא היזקא אנוסה היא:

מבריח ארי. בעל הקרקע מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל בהמת חבירו שלא תחבוט בקרקע ומצוה הוא דעבד :

לית ליה פסידא. וא"ת והרי פורע חובו של חבירו חשבינן מבריח ארי בנדרים פרק אין בין המודר (דף לג.) אע"ג דאית ליה פסידא וי"ל דה"פ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' [אית ליה] פסידא כגון פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא ומדעתו א"נ מבריח ארי אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא [והכא] דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי אבל שלא מדעתו ולית ליה פסידא אי נמי אית ליה פסידא ומדעתו מבריח ארי הוא ואין לו לא שכר ולא שום דבר והאי דמוכח סוף השוכר את הפועלים (דף צג:) גבי רועה שקדם בשכר להבריח ארי שחוזר ונוטל מבעה"ב ומשמע אפילו רועה בחנם שאין מוטל עליו לשכור וה"ה איניש דעלמא שאינו שומר כלל דאין סברא לחלק בין רועה שמוטל עליו לשמור בחנם לאיניש דעלמא ולקמן נמי בהגוזל בתרא (דף קטו:) מוכח דכי שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו נוטל שכרו ואמאי כיון דמבריח ארי הוא לא יטול כלום י"ל דלא אמרינן במבריח שלא יטול כלום אלא בדבר שאינו ברור שיבא ההפסד אלא שדואג ממנו שמא יבא אבל בדבר ברור כשטף נהר והצלת רועים שהצילו מן הארי והדוב נוטל שכרו ופריעת חוב נמי [כמי] שאינו ברור הפסדו כדמפרש טעמא בירושל' [רב אלפס מביא הך ירושלמי בפרק בתרא דכתובות] בכתובות [פ' בתרא הל' ב] ונדרים [פ"ד הל' ב] מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואפילו במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ובחזקת הבתים (דף נג.) נותן צרור והועיל שמצילו מפסידא נוטל שכרו והתם דאמר מבריח ארי לא לענין שיפטר נקט הכי אלא לענין דלא הוי חזקה בתקון גדר או נעל או רפק דתיקון השדה כ"כ הרא"ש ז"ל. ורבינו גרשון פסק בתשובה על עכו"ם אנס דאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שנהנה אותו כדאמרינן פ' האומנין (דף טו.) השוכר את הפועלים לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו אבל רש"י ז"ל פי' בגיטין פ' הנזקין (דף נח:) עובד כוכבים הבא מחמת חוב או מחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון שאם החזיק עכו"ם בקרקע של ישראל מחמת חוב שיש לו או מחמת אנפרות בגזל דעלמא שאינו מסור בידו להרוג אין בו דין סיקריקון אם שהתה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתיקון חכמים אלא מחזיר את הקרקע בחנם דכיון דאין כאן סיקריקון לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהתה בידו י"ב חדש לא באתה לו שעה לכופו הלכך אין מכירת העכו"ם מכירה כלל והרא"ש ז"ל כתב ונראה דלא דמי כלל למבריח ארי אע"פ דמדעתו קא עביד דכיון דיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד העכו"ם ומה שבא לידם אין מצוי שיחזור ליד ישראל בלא דמים וזה הוציאו מחזקת העכו"ם נוטל מה שההנהו וכן דעת מהר"מ מקוצי בספר שלו ואמר שאם לא כן לא יציל שום ישראל ממון חברו:

והיהודים שבורחים והשר מחזיק בקרקע שאין בהם טסקא ואפילו יש בהם טסקא אם הניח הקרקע ביד אחרים לפרוע הטסקא נראה שאם ישראל קנאו מיד השר מחזיר לבעלים ונוטל מה שהתנהו דאין זה דינא דמלכותא כי מנהג בכל המדינות שמשפט היהודים לעמוד בכל מקום שירצו כמו הפרשים ובדין מלכות היו תופסין שלא יחזיק המושל בנחלת היהודי כשיוצא מעירו ואם יש שר שבא לשנות את הדין ולעשות דין לעצמו אין זה דין מלכות שאין זה דין הגון כלל ודמיא למוכס שאין לו דין קצבה עכ"ל:

שהוחלקה במי רגליה. מרה"ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא ומיירי כגון שאינה יכולה לירד כדרכה דאי יכולה לירד אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דתחלתו בפשיעה וסופו אונס היא [אבל דחפוה חברותיה פשיעה היא] משמע מהאי לישנא דאפילו ש"ח אם הזיק חייב דפושע הוא כיון דהו"ל לאעבורי חדא חדא והרי"ף פסק כהאי לישנא דפשיעה היא ותימה דבפ' השוכר את הפועלים (דף צג:) עלה דמתני' דד' שומרים אמר איבעי לך לאעבורי חדא חדא ומשמע דוקא בשומר שכר דמצי א"ל להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא יתירתא ותירץ הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דאע"ג דש"ח פטור בשלא שמר כלל היכא שדרך בני אדם לעשות כן בשלהם כי אורחא [צ"ל כיון דלאו אורחא דעלמא כו'] דעלמא בשלהם לאעבורי חדא חדא מ"מ גבי נזקין אע"ג דנטר כדנטרי אינשי כיון שבאותה שעה אינן שמורות כלל הרי הוא חייב על נזקיהן שכל זמן שהזיקו בלא שמירה חייב אפילו בהני שעי דלאו אורחא דאינשי למינטר:

לא שנו. דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה:

אלא (מה) שאכלה מיד באותה ערוגה. דכיון דתחלת נפילתה באותה ערוגה באונס אינו מחויב להעלות מאותה ערוגה:

אבל מערוגה לערוגה. דהויא כשדה אחרת:

עד שתצא לדעת. שידעו הבעלים שיצאה:

ותחזור לדעת. שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון וכו' שידעו הבעלים ביציאתה:

אע"פ שחזרה וכו'. דנעל בפניה כראוי דהשתא לא סגי בשמירה פחותה והלכתא כותיה דר' יוחנן וכדמפרש רב פפא:

היכי שיימינן. לבית סאה דמתני':

קלח בששים קלחים. מה שאכלה בששים שעורים כמותן ואין אומרים תשלם דמיהן כמו שנמכרים הקלחים שהזיק אלא שמין בס' שעורין כמותו ואז לא מפסיד מזיק כ"כ דבשביל אותו שיעור שהזיק לא נפחת ערך שיעור ס' כ"כ כפי הפסד שמי שקונה אותו קונה אותו ביותר שאינו מדקדק לנכות כל ההפסד בשוויו ממש הכי נפקא לן מקרא דכתיב (שמות כ״ב:ד׳) ובער בשדה אחר מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו אשמעינן ע"ג שדה אחרת ומדנקטיה לקרא גבי ובער ולא נקטיה גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין על גב שדה אחרת (נמי) לתשלומין הוא דרשינן בגמרא דרשא אחרינא דאשמעינן דוקא ובער בשדה של אחר לאפוקי אם אכלה ברה"ר דלא ישלם וכיון דאסיקנא קלח בס' קלחים צריך לומר דמתני' דנקט סאה לאו דוקא אלא לסימנא נקט וה"ה לפחות או ליותר: