נימוקי יוסף על בבא קמא כד.

הכופף קמה לצד הדליקה. כדי שיבער בה האש:

מחייב אכותל. בדיני אדם דהא בידים עבד ואי משום דפטור אבהמה אי מחייב אכותל [לא] ה"ל למימר פטור סתמא:

בכותל רעוע. דלא אפסדיה דלמיסתר קאי ומיהו חייב בדיני שמים שהרי נהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלין לתקן. הרא"ש ז"ל. דמטיא ליה. כשכפפה הגיע בה הדליקה ברוח מצויה הרי בידים הבעיר ובדיני אדם נמי ליחייב:

שאינה מצויה. דמידי דלא סליק אדעתיה הוא:

טומן איתמר. שכסה קמת חברו בסדינין כשראה את הדליקה והוא לא שלח את הבערה אלא דשוייה טמון באש וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטר על טמון באש מ"מ חייב בדיני שמים אפי' שנתכוין לטובה כשכסה שלא ימהר לישרף דכיון דאפילו יכול להציל ה"ל לאזדהורי כדי שלא יבא לו הפסד בכך:

לנפשיה. להוציא ממון חבירו ולעצמו:

ממונא בעי לשלומי. אותו ממון שהוציא חייב להחזיר וכתב הרא"ה ז"ל מכאן נראה דלא מחייבין אלא להאי דשכר עדים על ממון שאין מחוייב לו אבל אם היה מחוייב אלא שלא היו עדים בדבר אינו חייב אלא שעובר על מדבר שקר תרחק:

וא"ת היכי מקשה ממונא וכו'. והלא אפשר דלא ידעינן שהן עדי שקר ותירץ הרא"ש ז"ל דכיון שאם היינו יודעין היה משלם לא שייך לשנות פטור מדיני אדם:

אלא לחבריה. שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לצורך שמעון וכתב הרא"ש ז"ל ודוקא שוכר אבל אומר פטור אפילו מדיני שמים דסבור הוא שלא ישמע לו והכי תנן בפרקין (דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ביד פקח הפקח חייב משמע דהמשלח פטור אפילו מדיני שמים. וכתב הרא"ה ז"ל דהא דאמר הכא פטור מדיני אדם היינו בשאין העדים מודים שהעידו שקר אבל אם היו מודים העדים חייב אף בדיני אדם דהא גרמי הוא וקי"ל (דף ק.) כמאן דדאין דינא דגרמי:

משום דמחייבין וכו'. דדילמא לא הוה משתבע בשקרא ומשלם דאילו בב' עדים שאין רוצין להעיד פשיטא דמדאורייתא חייב בדיני שמים דכתיב אם לא יגיד וכו' דאפילו בלא שבועה איכא נשיאות חטא דהא דכתיב ושמעה קול אלה ה"ק כשעובר על שבועתו בדבר שאם לא היה מגיד בלא שבועה היה נשיאות עון אז יביא קרבן שבועה וכן מוכח מתניתין בסנהדרין פרק דיני ממונות (דף לז:) ודוקא בב"ד דכשאמרו אין אנו יודעין שוב אין יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל חוץ לב"ד אין לחוש כ"כ הרא"ה ז"ל והא דמחייבין הכא בכובש עדותו היינו בדיני שמים אבל בדיני אדם לא ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים כ"כ הרא"ה ז"ל:

והרבה משניות תנן שחייב נמי בדיני שמים ופטור בדיני אדם כגון השולח את הבערה ביד חרש שוטה [וקטן] וכן המבעית את חבירו וכן נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידו:

אלא תחתיו דשומר. והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני ונסתלק הראשון כך פרש"י ז"ל משמע מפי' כלישנא דגמ' דאמר דשומר קמא איפטר לגמרי דמשמע דכיון שמסר שומר להני דאורחיה לממסר כגון בניו ובני ביתו דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (ב"מ לו:) או רועה לברזיליה כדאסיקנא הכא אע"ג דלא נטרו כדיניהו ולית להו מידי לשלומי מיפטר שומר ראשון הלכך המפקיד צריך שידקדק למי מפקיד כיון שיכול הנפקד להפקיע ממון חברו ונפטר ואי לא עיין ודקדק למי מפקיד איהו דאפסיד [אנפשיה] כ"כ הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל [עיין באשר"י שלהי המפקיד גבי עובדא דאשלמיניה לאמיה אותבינהו בקרטליתא ובהג"ה שם] וכ"כ ריש המפקיד בשם המפרשים ז"ל:

קמא חייב. ואפי' באונסין משום דא"ל את מהימן לי בשבועה שנאנסה ואיהו לא מהימן ליה כדאי' פ' המפקיד (דף לו:):

לברזיליה. לתלמידו:

שומר אבדה. הכניס אבדת חבירו לתוך ביתו שנאמר (דברים כ״ב:ב׳) ואספתו אל תוך ביתך:

כש"ח. משום דלא מטיא ליה הנאה לדעת רבה דאע"ג דודאי מודה דעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ לא חשיב ליה האי ש"ש דמילתא דלא שכיח הוא כיון דלא מיפטר אלא בשעה שהוא עוסק במצוה כדמפרש בסמוך לרב יוסף דלא בעי למיתב ריפתא וכו' כל זמן שעוסק בה שמנערה לצרכה אבל בשאינו עוסק בה אינו פוטרתו משאר מצות שלא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שתיהן אבל אפשר לקיים שתיהן חייב בשתיהן וכן מוכח התם במס' סוכה (דף כה.) והכי מסתברא דאי לאו הכי אלא כל זמן שהוא אצלו הוא פטור מלתת פת לעני א"כ מי שיש לו מזוזות בפתחו וציצית בבגדו יהיה פטור מכל המצות אלא ודאי כדאמרן וכן משמע במס' נדרים (דף לג:) דאמרינן פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ואילו היה פטור כ"ז שהיא אצלו ודאי הוה שכיחא ושכיחא. וכ' הרי"ף ז"ל דקי"ל בהא כרב יוסף דאמר בפ' השוכר את האומנין (דף פב.) ובפ' שבועת הדיינין (דף מד:) דכ"ע אית להו כרב יוסף אלמא הלכתא כותיה:

גרסי' בגמ' (דף נז: ע"ש) נפלה לגנה ונהנית וכו'. אמר רב ואפילו נחבטה על גבי ירקות או על גבי פירות והוזקו משלם מה שנהנית (ריש דף נח.) וכ"ש אם אכלה (ע"ש שינוי לשון) נחבטה מבריח ארי מנכסיו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם אמרי מבריח ארי מדעתו האי לאו מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסיו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא. היכי נפלה רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה רבה אמר שדחפתה חברתה מאן דאמר שדחפתה כל שכן שהוחלקה מאן דאמר שהוחלקה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא דאמר ליה איבעי לך לאעבורי חדא חדא: