נימוקי יוסף על בבא קמא כג.

מתני' מקול הכרייה. בור כרויה ונכנס כורה [שכיר שסייד] לתוכה להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול פטיש ונבעת ונפל על פניו בבור:

חייב בעל הבור. ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נב.) במתני' דבעל הבור פטור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל הכא חייב שקול הכורה בעתתו:

לאחריו מקול הכרייה. איידי דנקט ברישא לחיובא מקול הכרייה נקט בסיפא לפטורא מקול הכרייה בגמ' פריך [נימא] כורה גרם ליה:

גמ' לפניו לפניו ממש. כלומר שנפל על פניו ומת מן הבל:

לאחריו פטור. שנפל דרך ערפו:

וזה וזה בבור. ואפילו הכי אשמעינן מתני' דפטור הואיל ולא מהבלא מיית אלא מחבטא:

ושמואל אמר וכו'. לפניו דקאמר שנפל בבור שהוא פני הבור. ולאחריו אחורי הבור וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו ואע"ג דנתקל באבן ונפל לבור אמרינן לקמן (דף נג.) דחייב בעל האבן ואע"ג דההוא בור לאו איהו כרייה שאני התם שכל התקלה עשה בעל האבן אבל הכא הכורה והבור עשו התקלה שגם קול הכרייה גרם לו שנתקל בבור ובשלמא אם נעשה ההיזק בבורו אף ע"פ שלא עשה איהו כל התקלה חייב כרבי נתן דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי כי הכא דהיינו כורה שהוא גרמא בניזקין משתלם מהאי אבל הכא ההיזק קרקע עולם עשאו וגם התקלה לא עשאה כולה כה"ג סבור שמואל דפטור בעל הבור וכן בתוס' [לעיל (דף נ:) בד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב] וגרסינן בגמ' (דף נג.) א"ר חסדא מודה רב בבור ברשותו [בין לפניו בין לאחריו חייב] משום דא"ל ממה נפשך וכו' מודה רב כתב הרשב"א ז"ל דהכא הוא קושטא דמילתא דהיינו אבנו וסכינו ברה"ר דמודה בהו רב כשהפקירן:

כדרך נפילה. על פניו משמע דרוב בהמות כשהן נופלות בעומק על פניהן הן נופלין. כבר כתבנו לעיל דהרי"ף פסק כרב מהכא דהא דסייעיה רב חנניא מברייתא וכן יש אחרים מביאין ראיה מדשקלי וטרי אמוראי בגמרא לתרוצי אליבא דרב. אמר המחבר וכן נראה לי שהוא דעת רש"י ז"ל שפירש במתני' דהא דנקט במתני' מקול הכרייה בסיפא גבי לאחוריו פטור הוא אגב רישא ולרב ודאי קושטא קאמר דכיון דלא מיחייב עד שיפול על פניו מדכתיב ונפל מה לי מקול הכרייה מה לי אם נפלה מעצמה כיון דלאחוריו נפלה פטור אבל לשמואל ע"כ אמרי' פטור צריך טעמא דנפלה מקול הכרייה דאם לא כן חייב [כמו] בנתקל באבן ונפל לבור דלא כרייה דהכי הוא לשמואל שנתקל בבור ונפל אחורי הבור וכבר מפורש טעמא בפנים בשם התוס' עכ"ל המחבר אבל ר"ח ז"ל פסק כשמואל דהלכתא כותיה דשמואל והרשב"א ז"ל האריך בחדושיו ג"כ לפסוק כשמואל ואע"ג דהני אמוראי בעי לתרוצי אליבא דרב לא מכרחא מילתא דלא סברי כשמואל וכיון דקי"ל כשמואל בדיני כללא הוא וכותיה קי"ל:

מקול הכרייה חייב. ואע"פ שהשור פקח שהרי קול הכרייה בעתתו כן פרש"י ז"ל אע"פ שאינו נראה כן מן התוס' לקמן ששור פקח נזהר יפה ומתרחק מן הבור אא"כ נחלק שנזהר משוורים אחרים שלא יוכלו להפילו אבל מקול הכרייה אינו יכול להתרחק כל כך:

וזה וזה בבור. כלומר דלא כשמואל דאמר לאחוריו לאחורי הבור:

נימא כורה גרם ליה. ופטורין בין הכורה בין בעל הבור דכורה גופא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן עסקינן דאי האי כריה הוי כורה חייב דהא אין שליח לדבר עבירה (דף נא.) דאסור לקלקל:

היזקא קעביד. כלומר בתוך שלו נמצא ההיזק:

וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה. דקול גרמא בעלמא משתלם מיניה:

בעל השור חייב. פי' בתוס' דאינו חייב אלא מחצה וכן משמע לקמן בגמ' (דף נג:) גבי פסולי המוקדשין דמוקי לה במועד ואביי דאמר עלה חייב ח"נ רבנן הוא אלמא דרבנן חייב מחצה קאמר אבל רש"י ז"ל פי' חייב בכל והרשב"א ז"ל מסייע ליה ומחלק בין הא דלקמן שהם ב' שוורים דכל חד וחד מזיק בפני עצמו להא דהכא שהשור דחפו לבור ועשה כל הנזק:

בעל הבור פטור. דאמר בעל הבור אי לאו תורא לא הוה נפיל:

בעל הבור משלם מחצה. דהא בין שניהם המיתוהו ופרש"י אפי' בשור פקח דליכא למימר הכא דאיבעי ליה לעיוני [שחברו דחפו] אבל בתוס' פי' דוקא בשור חרש דאי אפי' בפקח חייב משום שחבירו דחפו א"כ אפי' נפל מעצמו לחייב דתחלתו בפשיעה שלא יפול ע"י שוורים הוא וסופו באונס שנפל מעצמו וחייב אלא על כרחך שור פקח נזהר יפה ומתרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולין להפילו לתוכו וכן כתב נמי הרשב"א ז"ל בשמם:

הא בתם. בעל השור משלם רביע וטעם מפרש לקמן:

הא במועד. דמחייב כוליה נזק משלם פלגא ממ"נ אי תרוייהו כוליה היזקא עבדי דע"י חד מינייהו נמי מיית השתא דעבוד תרוייהו משלם כל חד פלגא ואי כל חד וחד פלגא נזקא עבד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא:

אי קסבר האי כוליה היזקא עבד. הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכח נגיחת השור מיית הוי כאילו המיתו כולו מש"ה מחייב ג' חלקים בעל הבור הא משלם פלגא כיון דבעל השור נמי כוליה היזקא עבד ושור תם משלם ח"נ שעושה:

אי קסבר. הואיל ושניהם עשו יחד האי פלגא עביד והאי וכו'. ומש"ה [שור] רביע הוא דמשלם דמאי דעבד פלגא הוא דמשלם בעל השור דתם הוא לישלם ריבעא ובעל הבור דמועד פלגא:

ר' נתן וכו'. אב ב"ד הוא במס' הוריות בסוף (דף יג:):

שותפתאי וכו'. בלא שותפתא נמי פלגא משלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה היזקא עבד משלם ג' חלקים: