נימוקי יוסף על בבא קמא כב:

שעקרו שניהם. שחפר האחד ט' ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו והשלימו לעשרה דאין כאן אחרון דתרווייהו כי הדדי משוו ליה ואע"ג דרבנן דרשי כי יכרה אחד ולא שנים לחייב האחרון היינו בכורה אחר כורה:

(דף נא:) וראשון מאימת נפטר. דנטעון דעל השני היתה שמירה דפשיטא לן דהאי עבר דקתני מתני' נשתמש הוא דאי כדקתני מתני' שעברו עלי' שניהם בזה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי פשע גם הוא:

דליו. כיסוי הבור שמוכן לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא השני ומצאו ומסר לו כיסוי הבור:

[קסבר] הא מדידיה קא ממלא. ולא הוי ליה שני שואל על חלקו של ראשון שיהיה כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין אבל מסר לו הדלי נעשה זה שומר שקבל עליו לכסותו ונראה שזה הזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דליו כיסוי דאילו דלי לדלות מים אכתי נימא האי מדידיה קא ממלי ושניהם חייבין אבל ר"ח ז"ל כתב דמשמסר לו הדלי הוברר הדבר שהבור הוא ברשותו ומשל עצמו הוא דולה :

לחצר. של שניהם כתב הרא"ש ז"ל דאפי' בחצר שאין בה כדי חלוקה שאין בידו לחלוק ולמחות בו מלכנוס (נדרים דף מו:) אפ"ה יכול לאסור עליו לרבנן ודמי למשכיר בית לחברו שיכול המשכיר להקדישו כדאיתא בערכין פרק האומר משקלי עלי (דף כא.) ואע"פ שאינו יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנם [אע"ג] דאם (שם דף לג:) הקדיש הלוה שדהו אתי המלוה וטריף ליה אלא דמוסיף דינר משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שאני התם דסוף הקרקע לצאת מתחת ידי המקדיש אבל שוכר סוף הקרקע לחזור ליד המקדיש הלכך יכול המשכיר להקדישו והריטב"א ז"ל [צ"ל והריצב"א כי כן הוא באשר"י] פי' דאף [על גב] דהמשכיר יכול להקדישו אינו יכול לאסור שאין הנאה שלו מאחר שהשכירה והביא ראיה מנדרים (דף מו.) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ מושכר בעיר אם יש בו תפיסת יד אסורה ואם לאו מותר אלמא שאינו יכול לאסור המרחץ עליו אחר שהשכירה אם אין לו בה תפיסת יד אבל הרא"ש ז"ל מחלק בין כשאסר בפירוש אותו בית שהשכיר דאז יכול לאסור בין למדיר הנאה מכל נכסיו דלא אסיק אדעתיה אותו מרחץ:

זה לרשותו נכנס וזה [לרשותו נכנס]. כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני ליה ברירה:

במסכת נדרים (דף מו:) פסקו הלכתא כרבי אליעזר דאמר יש ברירה ואע"ג דבדאורייתא הוא ובמסכת יו"ט (דף לח.) פסקינן כרב אושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא ר"ח ז"ל תירץ דלא פסקו כותיה [דר"א] אלא בדרבנן אבל הרא"ה ז"ל כתב בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלעולם פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה והכא גבי חצר שזה משתמש בכל החצר איך אפשר לומר אחר שחלקו הוברר הדבר שזה בחלקו נשתמש והרי אנו מתירין לו להשתמש בכולו אלא ברירה האמורה כאן ר"ל כל אחד ואחד בשביל זכותו שיש לו משתמש כלשון שאמר זה בחלקו משתמש וכו' וברירה דנקט זה אחד מן הלשונות מהתלמוד שהלשון אחד והפי' מתחלף ובזה לא קשיא הלכתא אהלכתא:

זה לרשותו נכנס. משמע מהכא דדריסת הרגל אסורה במודר הנאה דאפילו רבי אליעזר לא שרי אלא בשותפין מטעם שאמר וכן מוכח סוף חזקת הבתים (דף נז:) דקפדי אינשי אדריסת הרגל בחצר והא דאמר במגילה (דף ח.) בפשיטות דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי תירץ ר"ת ז"ל דהתם מיירי בבקעה אבל בחצר אפילו במודר הימנו מאכל אסור דודאי קפדי כ"כ הרא"ש ז"ל בתוס':

אי בחזקה. שהרי קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה וה"ה דהוה יכיל למימר אי בשטרא:

לעולם בחזקה. לבד מסירת מפתח בעי לאחזוקי ביה ומיהו להכי אהניא מסירה דאי בחזקה לחודה בעי למימר לך חזק וקנה שמעינן מהכא דמסירת המפתח אינה קונה כחזקה והא דאמר ריש פסחים (דף ד.) דכשמסר לו המפתח על השוכר מוטל לבדוק משום דבדיקת חמץ תלויה במי שהמפתח בידו כשחל י"ד שהוא יכול להכנס בתוך הבית לבדוק אבל לאו למימר שמסירת המפתח תקנה כחזקה וכן המוכר בור לחבירו מסירת הדלי אינו אלא במקום לך חזק וקני כדאמרינן הכא בגמרא:

משכונית לקמן מפרש דבר המושך העדר אחריו:

[ל' גמ'] במשיכה. שהכישה במקל ורצה לפניו כדין בהמה דקה:

ליקני במשיכה. למה לי מסירת משכונית:

ואי במסירה. שהיה רה"ר או חצר של שניהם דאין משיכה קונה אלא בסמטא או בחצר שאינה של שניהם כדאיתא בהמוכר את הספינה:

קרקשתא. זוג שמקשקש בה לפני העדר:

עיזא. עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריו:

נגידא סמייתא. לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבור והעדר אחריה כך כשהקב"ה נפרע מישראל ממנה עליהם פרנסים שאינם מהוגנים:

גרסינן בגמ' (דף נב.) כסהו הראשון וכו' וראשון עד אימת מפטר אמר רבי יוחנן בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו:

עד אימת מיפטר. היכא דבא השני ולא כסהו עד אימת רמיא חיובא כולה עליה דשני [וראשון] פטור:

ויכרות ארזים לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דה"ל לאותובי שומרים עליה:

ירושל' [ה"ז] רבה בר ביזנא ר' יוסי בשם ר' יוחנן נותנין לו שהות כדי להביא ארזים מלבנון אית בה לקולא ואית בה לחומרא פעמים סמכי ללבנון ופעמים שהם רחוקים:

[כסהו כראוי]. וכגון שראוי הכיסוי לעוברים עליו דאל"כ היה פושע וחייב ואם הכסוי ראוי לשוורים ואינו ראוי לגמלים והתליע ונפלו בו שוורים פטור כיון דלא שכיחי גמלים [צ"ל כיון דלא שיברוהו גמלים]:

ולא אמרינן מגו דאי עברו שם גמלים הוי פושע השתא נמי הוי פושע לענין התלעה דלענן התלעה אונס הוא וליכא למימר ליחייב משום דתחלתו בפשיעה לגבי שוורים אם יעברו שם גמלים תחלה וסופו באונס לענין התלעה דלא אמרינן הכי אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה ואם לאו הפשיעה לא היה בא כגון אם היינו יכולים לומר שאם עשה הכסוי ראוי לגמלים לא היה בא לענין התלעה אבל זה אינו דלעולם יכול לבוא לענין התלעה הלכך לא הוי תחלתו בפשיעה ופטור ובפרק המפקיד (דף לו:) מפורש גבי צריפא דאורבני וגבי יצתה לאגם: