נימוקי יוסף על בבא קמא כ.

מתני' טעמא דר"מ משום דסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור דבעלים קיימי דכיון דאצל עצמו בחזקת שימור קיימי כדאמרי' בפ"ק (דף טו.) לטעמא דמ"ד פלגא נזקא קנסא לא עבדי להו בעלים שימור כלל ואמר רחמנא תם ישלם חצי נזק כי היכי דליעבד ליה שמירה פחותה הדר אמר גבי מועד ולא ישמרנו בעליו להוסיף לו שמירה דליעבד לו שמירה מעולה ויליף נגיחה דתם מנגיחה דמועד בהיקשא או בן יגח או בת יגח דדרשינן מיניה נגיחה לתם נגיחה לנזקין וקי"ל כר"מ דסליק טעמיה (וטעמא) [כטעמא] דמ"ד פלגא נזקא קנסא דאיפסיקא הלכתא כותיה:

ר"א אומר וכו'. מפרש בגמ':

גמ' כדר' נתן. הא דר' נתן הלכתא היא ומיהו נהי דר' אליעזר אית ליה דרבי נתן מיהו רבי נתן לית ליה דרבי אליעזר דאימור דאמר רבי נתן לענין איסורא אבל לענין חיובא לא:

לשון הרב בעל העיטור ז"ל כותל שותפין רעוע ובא האחד לסותרו אין חבירו יכול לעכב מהא דרבי נתן וסותר ומוציאין מזה בע"כ בשם הגאון אבן מגש ז"ל:

סליקו להו שור שנגח ד' וה'

שור שנגח וכו' ונמצא עוברה. מת:

ואין ידוע וכו'. ולא מת מחמת הנגיחה:

אם משנגחה וכו'. ומחמת נגיחתו הפילתו:

רביע נזק. דתם משלם חצי נזק והאי ולד מוטל בספק וחולקין:

וכן פרה וכו'. מפרש בגמ':

גמ' זו דברי סומכוס. וצריך לומר דמתני' דהכא איירי בעומדת באגם דאילו היתה הפרה בבית בעליו לא יאמר סומכוס חולקין כדאמרינן גבי מתניתין (ב"מ דף ק.) דהמחליף פרה בחמור ונחזי ברשותא דמאן קיימא וכו' ונוקי ברשותא דמריה קמא הא מני סומכוס היא ומוקמינן לה בסימטא ובאגם אלמא דלא אמר סומכוס חולקין אלא באגם וכיוצא בו שאינו ברשות בעלים:

אבל חכמים אומרים וכו'. וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אמר שמא. וא"ת הרי הוא מחוייב שבועה שהרי מודה לו על נזק הפרה ועל נזק הולד הוא אומר איני יודע ואינו יכול לישבע בו וקי"ל דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כדאמרינן (שם דף צח.) גבי מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ויש לומר דהתם הוא משום דהוה ליה למידע אבל הכא דמי ליורשים שאין להם לדעת במילי דאבוהון ואילו אמר מנה לי ביד אביך ואמר היורש חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרינן (שבועות דף מז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין הכא נמי הכי הוא שאין לו לדעת אי משנגחה ילדה אי קודם:

אי נמי לכי הא. דיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ואע"ג דאיכא למימר זיל בתר רובא ורובא לרדיא זבני והוי מקח טעות אשמועינן חכמים דהואיל ונקיט מוכר דמי הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה:

(ל' גמ') ונחזי אי דמי רדיא . [דמי רדיא] יקרין מדמי נכסתא:

נכסתא. שחוטה והדמים מודיעין אי לשחיטה מכר או לרדיא מכרו ואע"ג דקי"ל כרבנן דאמרי (ב"ב דף עז:) אין הדמים ראיה היינו גבי צמד דעיקר הלשון הוא הצמד ומש"ה אמרי דאע"פ דהדמים מודיעין דבקר קאמר אין כח ביד הדמים להכחיש הלשון אבל היכא דאין הדמים מכחישים הלשון אמרינן שפיר הדמים ראיה א"נ התם הוא מוחזק ולא אתו דמים לחודייהו ומפקי מחזקה אבל הכא דרובא לרדיא זבני מסייע ללוקח והמוכר מוחזק בדמים אמרי' הדמים מודיעין לסייע לרוב:

ואי דליכא לאשתלומי מיניה [לשקול תורא בזוזי]. דאילו הוה ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי דכיון שהמקח הוא טעות סברא הוא שדינו כבעל חוב ובע"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי כדאיתא בכתובות פרק הכותב (דף פו.) גבי ההוא תולה מעותיו ביד נכרי הוה:

פארי אפרע. סובין תקח משמע דלא אמרינן בב"ח זיל טרח וזבין וכתב ר"ת דג' חלוקים הם חד הא דב"ח ושני נזקין דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדלעיל פ"ק (דף ז:) כל מילי מיטב הוא והג' שכיר דאפילו לית ליה זוזי חייב למכור ולפרוע דמים דתניא פרק הבית והעלייה (ב"מ קיח.) השוכר את הפועל ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ומוכח בגמרא אע"פ ששוה כדי שכרו:

בעל דברים. תובע:

אין נזקקין אלא לתובע כו'. כגון ראובן שהלוה לשמעון מנה ותבעו ושמעון משיבו תפסת משלי החזר מה שתפסת או השיב שמעון לראובן משכון היה לי בידך על מעותך והפסדת מדמיו שנשתמשת בתחלה נזקקין לטענת ראובן ומוציאן מנה משמעון ואחר כך נזקקין לטענת שמעון לדין הפחיתה מהמשכון ומיירי כגון שיש לראובן שטר על המנה דאם אין לו שטר נאמן שמעון בטענותיו במגו דאמר פרעתי דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים (שבועות דף מא:). ויש לתמוה היכי מיירי אם יש לשמעון עדים מזומנין או שיביא אותן תוך ל' יום למה יגבו מיניה לצורך ראובן והלא אם היה שואל שלשים יום לפרוע חוב היו נותנין לו שזהו זמן ב"ד לפרעון (ב"מ דף קיח. וע"ש בתוס' ד"ה זמן ב"ד וכו') ולאחר ל' יום פשיטא דאין שומעין לו ואפילו זילי נכסי דהוא הדין לזמן מרובה ולהא לא צריך קרא ומצינן לומר דאיצטריך היכא בשמעון אומר שפלוני ופלוני היו בשעת מעשה ויודעים שכן הוא כדבריו ואנו יודעין שהוא אומר אמת בזה ואי לא קרא הייתי אומר שהיה ראוי להמתין להם: