נימוקי יוסף על בבא קמא יט:

חייבין מיתה. וא"ת כיון דתם מתקטל היכי משכחת ליה מועד י"ל משכחת לה בשהרג שלשה כנענים וישראל אחד דמועד לכנעני הוי מועד לישראל אלא דקטלא וכופר לא מיחייב אלא ארביעי דישראל הוא:

וכן בבן וכו'. הקמ"ל דחייב על הקטנים וגדולים ואיצטריך דאע"ג דליתנהו במצות מיחייבי עלייהו בין במיתה בין בכופר ודוקא בקטנים בני קיימא לאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא וכן פחות מל' יום ואפי' בן ט' דספיקא הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא ובהדיא תנן במתניתין דלקמן (דף מד.) דאפי' נתכוין לנפלים והרג את בן קיימא פטור מן המיתה והתם הוא דמחייב בכופר דגבי כופר לא בעינן כוונה אבל אנפל גופיה לא מיחייב כופר וכל היכא דאנפל לא מיחייב אספק נפל נמי לא מיחייב דאוקי ממונא בחזקת מאריה ה"מ לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקי' אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דקי"ל (דף מ.) כופרא כפרה הוא מספיקא נמי מיחייב:

נגח עבד או אמה. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי כיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עילויה דהא מריה דתורא הוה מיחייב עליה נמי קטלא דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים. אבל בעבד כנעני וה"ה לשפחה לא מיחייב תורא קטלא עלייהו דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור כדקתני בהדיא (דף מד.) לכנעני והרג [ישראל לנפלים והרג את] בן קיימא פטור ולענין חיובא דבעלים הוה ליה כמאן דקטליה לתוריה או לחמריה דאי תם הוא משלם ח"נ מגופו מועד משלם נ"ש מן העלייה:

[שור שהיה מתחכך]. אוקימנא בגמ' להאי מתחכך דקתני במתחכך בכותל להנאתו ומנא ידעינן דלהנאתו קא עביד דבתר הכי נמי נתחכך. ומאי פטור דקתני פטור מן המיתה דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים שלא בכוונה פטורין אף השור שלא בכוונה נמי פטור ומסקינן דאי אייעד האי מקמי הכי להתחכך על בני אדם בכותלים אע"ג דהשתא לא איכוין אלא להנאתו וה"ה לכולהו הנך דאי אייעוד למקטל בכונה אע"ג דהשתא לא קטיל אלא שלא בכוונה. [ל' גמ' (דף מד.) אמר שמואל פטור ממיתה וחייב כופר]. פטורין מן המיתה ומחייבי' בכופר דנפקא לן מדאמרינן אם כופר אם יתירא לרבות כופר שלא בכוונה וא"ת היכי מחייבין כופר גבי חיכוך שהרי כשמתחכך מפיל צרורות דקטל בהו וצרורות פטורין מן הכופר דכי כתיב כופר גבי נגיחה כתיב דמשמע קרן ע"י חבורין הא אמר רב מארי בגמ' כגון דקא אזיל מיניה ומיניה כלומר שכשנטה הכותל ליפול היה השור מכביד עליו והולך עד שנפלו שניהם על האדם הכותל מלמטה והשור מלמעלה בחבורין דהוה ליה כגופיה ולאו צרורות נינהו:

[ר' יהודה אומר וכו']. בגמ' מסקינן דלית הלכתא כר' יהודה וכל הני דאשמעינן ת"ק נפקי מייתורי דכתיבי בפרשה שור שור ז' פעמים חד לגופיה ושיתא לשיתא הני דתנן. וצריכי אשה דלא תימא דוקא בעל השור כדאמר קרא דהיינו לשון זכר ושור היתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו ולא מיחייבי ושור האפוטרופוס דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש היזקא אימא חס רחמנא עלייהו דלא ליפסדו יתמי לממונייהו קמ"ל ושור המדבר אע"ג דלית ליה בעלים ושור הקדש אף על גב דאיכא פסידא להקדש ושור גר שמת לא איצטריך למיתניה [דהיינו שור המדבר דהפקירא] אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי איצטריך תנא נמי למיתני':

שהוא יוצא לסקל. כלומר שנגמר דינו לסקילה ואפילו לא יצא:

אינו מוקדש. דכיון דנגמר דינו אסור בהנאה דכתיב סקול יסקל השור וכו' ודרשינן דמדכתיב סקול יסקל השור פשיטא דלא יאכל את בשרו דנבלה היא:

מתני' נכנסו תחת הבעלים. בדלא עבדי שמירה כלל קא מיירי ומשום הכי פסיק ותני נכנסו תחת הבעלים דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים שהרי תם לכולי עלמא לא סגיא ליה בשמירה פחותה ושומר חנם לא אשתעבד להו לבעלים אלא לשמירה פחותה ואז כלתה שמירתו אם כן בעל השור שמסרו למי שאינו מחוייב לשמרו שמירה מעולה איהו דפשע ומשלם אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו ביה ויצא והזיק מחייבי בנזקיו כבעלים: