נימוקי יוסף על בבא קמא יט.
Nimukei Yosef on Bava Kamma 19a · נימוקי יוסף על בבא קמא · free full Hebrew text
Open in the reader →ערוד לא נגח. דוקא קתני דלא הוי מועד לסרוגין לכל עד דחזי לסרוגין תלתא מיני נגח ותלתא מיני לא נגח:
מתני' של ישראל פטור. ל"ש תם ול"ש מועד ממיעוטא דרעהו דכתב קרא את שור רעהו ואע"ג דלגבי תם כתיב בההוא אנפא דחייב בתם חייב במועד כדאיתא בגמרא הלכך כיון דמיעט קרא רעהו כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומיפטרי:
ושל כנעני שנגח וכו'. בדין דליפטר נמי אלא קנסא הוא דקנסיה רחמנא כדאיתא בגמרא:
גמ' עמד והתיר וכו'. דוקא לענין נזקין דסברא היא אבל לשאר גזל אסור:
גרסינן בגמרא (דף לח.) רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרי ליה רבנן לעולא ניזל מר וננחמיה אמר להו מאי ניזיל דנחמתא דבבלאי גדופא הוא דאמרי מאי אפשר למעבד הא אפשר עבדי ומבטלי רעותיה אכפוהו ואזיל פתח ואמר ויאמר ה' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות שצריך המקום להזהירו אלא כך אמר משה ומה מדינים שלא באו אלא לסייע את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואבין עצמן לא כל שכן אמר ליה הקב"ה למשה משה לא כמו שעלה בדעתך שתי פרידות טובות יש לי להוציאה מהם רות המואביה ונעמה העמונית והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות הללו חס הקב"ה על שני אומות גדולות של רשעים ולא הרגן בתו של רבי אילו הגונה היתה להוציא ממנה [דבר] טוב על אחת כמה וכמה :
פי' גידופא הוא. שמע מינה דבכה"ג מגדף מקרי אלא חייב האדם לקבל גזירת המקום יתברך מאהבה כענין שנאמר (איוב ב) גם את הטוב וכו' והיינו דתנן (ברכות דף נד.) חייב אדם לברך כו':
נעמה העמונית. אע"ג דבמלכים משמע דאיענש שלמה אנשים עמוניות כי איענש לאו אנעמה העמונית איענש דצדקנית היתה כדמשמע הכא אלא אשאר עמוניות דפלחן עבודת כוכבים:
עלה דהא דאמר משה ומה מדינים וכו'. הקשה הרב אלחנן דהכא משמע דאחר שנאמר צרור הוזהרו שלא לצור את מואב ובבראשית רבה סוף פרשת ויצא אמרי' כששלח דוד את יואב לארם נהרים וארם צובה פגע במואבים וביקש לזנבם הוציאו שטרין שלהם אל תצר את מואב והשיב להם דוד הם פרצו הגדר תחלה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם וכו' משמע שמאותה שעה הותרו וי"ל דדיחוי בעלמא הוא כדי שישיב להם מן התורה וקרא דשופטים (שופטים ג׳:י״ב) שלחצם עגלון מלך מואב היה לו להביא:
מתני' חרש. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה אבל חרש מעיקרו ושוטה וקטן לאו בני דעה נינהו ולא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין וכי היכי דפטורין בנזקי גופן כדתנן (לקמן דף פז.) הם שחבלו באחרים פטורין ה"ה בנזקי ממונן והך בבא דתני פטור ולא תני להעמיד אפוטרופוס לתם סומכוס היא (דף לט:) אבל חכמים אומרים מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו כדי דליסלק היזקא מכאן ואילך ואע"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא ותני פגיעתן רעה שאני התם דלא אפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותייהו ואי מוקמי' למגבא מממוניהו מכלינן להו לממוניהו אבל גבי שורן אפשר וגם לא גבי ליה ניזק אלא מגופו דכיון דמזדבן איסתלק ליה היזקא וקי"ל כרבנן כדפרי' בגמרא:
מעמידין להם אפוטרופוס. דברי הכל היא ולאו לאגבויי מגופן קתני דההיא פלוגתא דתנאי אלא הכי קאמר אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס לשמרם שאם נגחו שלש פעמים בשלשה ימים לאחר שהעמידו להם אפוטרופוס אע"פ שבכולן תמין הן [ואין משלמין] מעידין בהן לפני אפוטרופוס לשווינהו מועדים ומנגיחה רביעית ואילך משלמים נזק שלם מעליה של אפוטרופוס ולכי גדלי יתמי משתעי אפוטרופוס דינא בהדייהו דאי יכלו [אפוטרופי] לברורי דנטרו שמירה פחותה כלתה שמירתן מתקנתא דרבנן [כי היכי] דלא מימנעי מלמהוי אפוטרופו' והאי דמחייבי' ליתמי לשלומי משום דמצרכין לשמירה מעולה דקי"ל [כר' מאיר] דסוף פירקין ומחמת ממונו דיתמי איחייב ואינהו בעו לשלומי:
חזר לתמותו. מפרש בגמרא (דף מ.) דברשות משנה קמיפלגי כלומר דרבי מאיר סבר שינוי הרשות מרשות אפוטרופוס לרשות בעלים משנה דינו של שור דיכלו יתומים למימר אי הוו מיעדי ליה באנפא דילן הוה עבדינא ליה שמירה מעולה ולא הוי [נגח ולפיכך דיינינן ליה] כתם עד שיעיד בפני בעלים ולית הלכתא כוותיה דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי הלכך כר' יוסי קי"ל דסבר רשות אינה משנה אלא הרי בחזקתו:
איצטדין. מושב שחוק שרגילים לעשות לפני המלכים מבהמות שמתגרות זו בזו וכולן עם אדם ואדם עם כולן ומתוך שמתגרין בו בשור מרגילין אותו ליגח כגון זה אם המית את האדם באותו מעמד אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו בעל כרחו לפיכך פטור דאינהו גרמו ליה ומינס אניס:
מועד משלם את הכופר ליורשים. דאילו לניזק ליכא למימר דלא חייביה רחמנא אלא היכא דמית ניזק דעל זה כתיב וגם בעליו יומת אם כופר וכו' [בזמן שהבעלים במיתה] דליכא למימר יומת ממש (סנהדרין טו:) דמות יומת המכה רוצח הוא כתיב על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו: