נימוקי יוסף על בבא קמא יח:

רבן גמליאל ובית דינו וכו'. משום דנשיא ובית דינו חשוב הוא דנקט הכי אבל הוא הדין לפרנס או גבאי הממונה על הצדקה כרב יוסף:

גרסי' בגמ' (מכילתין דף לז.) חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמיה דרב הונא א"ל זיל הב ליה פלגא דזוזא הוה נקיט זוזא מכא דלא הוה נפיק תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה. פי' מכא נפחתה צורתה ולא היה יכול להוציאה שמעינן מהכא שהניזק אית ליה לקבל אפילו זוזי דלא נפקי אלא ע"י הדחק ושמעינן נמי מהכא דסלע מדינה תנן:

מתני' ואינו מועד. מסקינן בגמ' דלא תנינן וי"ו אלא אינו מועד ודינא קאמר דהיכא דאייעד לחד מינא אע"ג דלא איתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגח ליה ואי לא מסתמא אינו מועד אלא לאותו מין שהועד לו:

מועד לקטנים. לעגלים. אינו מועד לגדולים:

מסתמא אפי' לגדולים דההיא מינא ולא אמרי' הואיל ופרץ בההוא מינא ל"ש גדולים דידיה ול"ש קטנים דידיה:

ואינו מועד בימות החול. כ"ע מודו דבהך בבא תנינן ואינו כלומר שידוע לנו דחזא בימות החול שבינתיים ולא נגח ומשום הכי בעו בני הישיבה השתא לרבי יהודה ולא לר"מ דכולא מתני' סתמא ר"מ תנא לה ואפ"ה שבקי ר"מ ובעו לרבי יהודה (אלא) משום דשמעי' ליה דמהני ימים לחזרה כמו להעדאה בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה לדידך הרי שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול שבנתים מהו מי אמרי' כיון דחזו בימות החול שבינתים ולא נגח סתר להו לשבתות דכיון דמהניא חזרה דג' ימים למסתר העדאה גמורה כל שכן דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה:

בשבתות משלם וכו'. דכיון שהועד שלשה שבתות רצופין מצטרפי דחזרה דחול לא מהניא לשבתות וכי אמרינן דמהניא חזרה מאותן ימים עצמן שהן שבתות הוא דאמרי' משיחזור בו ג' ימים שבתות וכגון שיהיו התינוקות ממשמשין בו באותן שבתות ואינו נוגח דקי"ל כר' יוסי (לעיל ד' כד:) דאמר תם זהו שיהו התינוקות ממשמשין בו:

[גמ' רב פפא אמר אינו מועד]. מפורש במתני' ופירשתי דהלכתא כרב פפא:

את"ל וכו'. מכאן שמענו דהלכתא כרב פפא דקי"ל דכל את"ל דלא איתמר למיבעיא בעיא עליה אלא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא הלכתא היא וכההיא דפ' כיצד הרגל (שם) גבי המשסה כלבו אמר רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב שסהו בעצמו פטור וטובא איכא דכותייהו:

נגח שור חמור וכו'. הא דאמרי' נעשה מועד לכל משום דילפינן ליה מהעדאה דיומי דכיון דאייעד לתלתא יומי דלא דמו להדדי כמאן דאייעד לכולהו יומי דעלמא דמי הכא נמי כיון דאייעד לתלתא מיני כמאן דהועד לכולהו מיני דמי ומיהו כתב הרמ"ה ז"ל דה"מ לכל מיני בהמות וחיות אבל לאדם דאית ליה מזלא (לעיל דף ב:) ועוד דכתיב ביה קרא (בראשית ט׳:ב׳) ומוראכם וחתכם יהיה וגו' לא ואפילו היכא דהוי אדם חד מינייהו כגון דנגח שור וחמור ואדם לא מצטרפו נגיחות ולא הוי מועד לאדם ולגבי אדם כחדא נגיחה גרידתא דמי:

[צ"ע בתוספות בריש מכילתין שכתבו שם לחד תירוץ נגח אדם שור וחמור דהוי משלשה מינים הועד לכל ומשמע אפילו לאדם וצ"ע]:

נעשה מועד לסירוגין לשוורים. לשוורים דוקא ולא לשאר מינים דכיון דדמו להדדי ה"ל כמועד לשבתות דאינו מועד לימות החול ולסרוגין דוקא אבל אם נגח מכאן ואילך רצופין אינו משלם עליהם אלא ח"נ עד שיועד אף לרצופין וכן כתב הרמ"ה ז"ל ומיהו כי אמרינן הכא שהוא מועד לסרוגין הני מילי דחזינהו בזה אחר זה דאי בהדי הדדי ונגחיה לחד מינייהו ושבקי לאידך. האי לאו סרוגין הוא אלא רצופין דהאי דלא נגחיה לאידך משום דנתקררה דעתיה בחד מינייהו. ומהא דאמרי' הכא ראה שור וכו' דמשמע דנגיחה ראשונה מן המנין ותימה דבנדה פרק האשה (דף סד.) משמע דהיכא שאין שם היום גורם ואין שם מנין החדש כגון אם ראתה היום ובסוף כ' של ראיה זו ראתה וחזרה וראתה לסוף כ' של שניה לכ"ע אין ראשונה מן המנין דהא סוף כ' גורם דתנן התם היתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין שינתה פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין ג' פעמים ליום עשרים הותר יום חמשה עשר ונאסר יום העשרים שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלשה פעמים משמע דפסיקא ליה דבכל הנשים אין הראשון של ט"ו מן המנין וא"כ ה"נ נגח יום אחד ויום ב' לא נגח וכו' אינו נעשה מועד לכ"ע עד שישלש בדילוג ואין הראשונה מן המנין והכא מ"ש דראשונה היא מן המנין וכתב הרא"ש ז"ל דצריך לחלק בין סרוגין לשוורים לסרוגין דימים: