נימוקי יוסף על בבא קמא יח.

גרסינן בגמ' התוקע לחבירו נותן לו סלע איבעיא להו סלע צורי תנן או סלע מדינה תא שמע דא"ר יהודה א"ר אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי של דבריהם סלע מדינה. פי' התוקע כתב הרמ"ה ז"ל דלאו תקיעה בפה היא אלא ביד היא שהכהו באגרופו והאי סלע דקתני דמי צערו ובשתו הוא וכגון שלא אפסדיה מידי אחרינא אבל היכא דאיכא נזק ורפוי ושבת שיימינן ליה ויהיב ליה נמי הנך [והיינו כרב אלפס שכתב כן בר"פ המניח] והרשב"א ז"ל כתב בשם ר"ח ז"ל דלאו תקיעה ביד היא אלא בקול שאחז בו ותקע בו אלא שלא חרשו דאילו (לקמן דף פה:) חרשו חייב דמי כולו וכתב עוד הרשב"א בשם ר"ת ז"ל דהאי שיעורא הוא בעני שבישראל אבל בעשיר קרוב לשיעור ר' יוסי הגלילי דאמר מנה וכן כ' הרא"ש ז"ל בשמו גם [של] ר"ת ז"ל:

האמור בתורה כסף צורי. סלע צורי ד' זוזים וסלע מדינה שמינית בסלע צורי והוא חצי זוז. אמר המחבר זוז צורי שש מעה כסף ומעה כסף משקלה ד' שעורות כמו שכתבתי סוף פרק אף על פי עכ"ל וכתבו רבוואתא ז"ל דמהא שמעינן דמאתן זוזי דבתולה כיון דקי"ל (כתובות דף י. ודף קי: ע"ש) דכתובה דרבנן בכסף מדינה נינהו וכל שכן מנה דאלמנה דלכ"ע דרבנן היא וכתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כוותייהו ואע"ג דרבינו יצחק ב"ר שמואל בעל התוס' כתב דכולן בכסף צורי ורב יהודה לא איירי אלא בסלעים דהוא כסף קצוב האמור בתורה דלא אשכחן בתורה אלא סלעים דהיינו שקלים:

פי' שלחיה רב טובי. משום דמספקא ליה האי סלע דתנן גבי התוקע לחבירו אי סלע צורי הוא או סלע מדינה הוא:

הב ליה פלגא דזוזא. דס"ל כרב אסי דלעיל דסלע צורי ארבעה זוזי ושל דבריהם סלע מדינה שהיא שמינית שבצורי ומהא שמעינן דסלע דהכא הוא פלגא דזוזא ועוד שמענו דהאי פלגא דזוזא משום צער ובשת הוא דהא הכא איכא צער ודאי ואפ"ה לא חייביה אלא פלגא דזוזא ואי לא הוה אלא משום בשת לחייביה נמי דמי צער ומיהו הא דשמעינן מהכא דמגבינן בבבל צער ובשת כבר אידחיא פרק החובל (דף פד:) ואסיקנא דמלתא דלא שכיחא אי נמי לית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ומיהו כתבו הגאונים ז"ל דמנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו בדבר הראוי וכל שכן דאי תפס מהני ליה תפיסה:

אי פלגא דזוזא וכו' [לא בעינא]. דזילא ביה מלתא לניזק למשקליה שהיה הדבר מועט בעיניו:

איברי ביה נפשאי. אינו ל' רפואה דודאי הכא לא הוי נזק ושבת וריפוי דלא הוה סגי בפלגא דזוזא אלא היה חייב לתת לו כפי הנזק והשבת והריפוי אלא לישנא דפטימותא הוא כמו איכחוש זיל אבריוה (נדה דף מז.) ולישנא דקרא (מ"א ה) עשרה בקר בריאים (שופטים ד) ועגלון איש בריא מאד:

כבר זכו ביה עניי. ואע"ג דאכתי לא הוה ברשותיה דניזק ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו (לקמן דף סח:) דהכי ילפי' מוכי יקדיש איש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הכא מטעם מעמד שלשתן הוא דזכו דאע"ג דליכא עניי הכא אנן יד עניי אנן ולא גרע מהדיוט דמהני הכא במעמד שלשתן דיד פרנס או גבאי הממונה על כיס של צדקה יד עניים הוא ומיהו מי שנדר לתת סלע לצדקה אע"פ שאינו בידו לא מצי למהדר ביה דמגו דחייל נדרא עליה משתעבד כולא ממונא לנדריה ואפי' מאי דעתיד למקני דאמר מר (ר"ה דף ו.) בפיך זו צדקה אבל היכא דנדר למיתב סלע ידוע לעניים לא זכו ביה עניים באמירה גרידתא אלא א"כ הוא ברשותו או פקדון שאינו כופר בו הנפקד דקיימא לן (ב"ק דף קו.) ברשותיה דמריה קאי ומיהו כתב רבינו אלפסי ז"ל דאילו בעי לשנויי ההיא מידי דיהיב לעניים עד דלא אמטייה ליד דגבאי במידי אחרינא דכותיה מצי לשנויי כדגרסינן בערכין (דף ו.) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר לא שנא אמר זו לא שנא אמר עלי ותנו רבנן עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה:

יתומים אין צריכין פרוזבול. הלל תקן פרוזבול (גיטין דף לו.) כדי שלא יפסיד המלוה אם אמר לוה משמט אני וגם היא תקנה לעניים שימצאו מי שילוום וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם הדיינין שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה דאז ליכא משום לא יגוש את רעהו. ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפי' במלוה על פה כתבי' פרוזבול וכיון דבית דין אביהם של יתומים הם כמאן דמסרי מילייהו להדדי נינהו והוו כרבנן דבי רב אשי (גיטין דף לז.) דקי"ל דמסרי מילייהו להדדי ולא בעו אפילו כתיבה [ודוקא] ביתומים קטנים דלאו בני דעה נינהו וכל דינייהו אבי דינא רמו אבל גדולים כאנשי דעלמא נינהו וכן עניים שהם בני דעה וכיון דיכלי למכתב פרוזבול אי לא כתבו אינהו דאפסידו אנפשיהו והא דמדמין עניים ליתומים היינו דוקא לענין מעמד שלשתן דיד ב"ד כידן כדכתיבנא: