נימוקי יוסף על בבא קמא טז:

מחצין בחי. כלומר נבלה לא שייכא לגבי מזיק כלל אלא שמין את הנבלה כמה פחותה דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת דאם לא כן אלא לרבי יהודה לעולם כי משערינן נזקא בין דמי החי ודמי הנבלה משערינן דשייך איהו בנבלה ותשלומין דמזיק היא אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק היכא שהשביחה נבלה בין מיתה לשעת העמדה בדין דהא שקיל ניזק פלגא בחי פחת שפחתתו מיתה ואי שקיל פלגא שבחא דנבלה שקיל טפי מחצי נזקו ורחמנא אמר ומכרו את השור וגו' ומוקמינן לקרא בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים דאין הנבלה יפה כלום דאשתכח דלא שקיל אלא חצי נזק אלא ודאי כולה נבלה ממונא דניזק הוא וממונו הוא דקא שבח ולאו תשלומין דמזיק נינהו כלל הלכך לא שקיל טפי מחצי נזק והא דאמר רבי יהודה דמזיק פליג בשבח רחמנא הוא דחס עליה דמזיק למשקל פלגא דשבחא כי היכי דחייביה לאטפולי בה בהדי דניזק ולשלומי ליה דמי חציה מן החי ונפקא ליה לר"י הא דאמר דמחצין בחי מקרא דוגם את המת יחצון שכשמת יחצון הפחת ואע"ג דכבר דריש לזה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' וכדאמר הכא קרא דריש דלא הו"ל למכתב אלא ומכרו וכו' וחצו וכו' גם את המת למה ליה למכתב תו יחצון אלא ודאי להכי אתא:

[מתני'] שורו שבייש פטור. ה"ה לשאר ד' דברים לבד מנזק דאדם חייב ושור פטור דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכ"ש בשת דבעי כוונה טפי אלא דנקט בשת לאשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש אף הוא אע"ג דאין מתכוין חייב:

סימא וכו'. דכתיב איש את עין עבדו ולא שורו את עין עבדו:

שורו שחבל באביו ובאמו. דאמרינן חייב כמאן דחבל איניש מעלמא שחייב ובעליו פטור מפני שמתחייב בנפשו שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין וחבל ר"ל שעשה בהם חבורה:

שורו שהדליק וכו'. לענין שור אין חלוק בין שבת לחול דאפילו בחול חייב ומיהו ח"נ דמשונה הוא אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפ"ה פטור מתשלומין וטעמא הואיל דבמזיד מתחייב בנפשו וכל הנדון במזיד פטור מן התשלומין אפי' כשעושה בשוגג כדאיתא בגמ' וצ"ל שהדליקו משום שצריך לאפרו דאי לאו הכי ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ומתחייב בתשלומין:

גמ' (דף לה.) מתני' בשוגג. מתני' דקתני בהדליק גדיש בשבת פטור בצריך לאפרו כדרבי יוחנן דהויא צריכה לגופה [ל' גמ'] ודומיא דשורו שהוא שוגג ואפי' שאינו מתחייב בנפשו פטור מתשלומין דקמ"ל כדתנא דבי חזקיה :

אלא לחייבו ממון. דאמר קרא פצע תחת פצע לחייבו על שוגג כמזיד וכו':

מה מכה וכו'. והכי מדריש קרא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם אין לו תשלומין כלל אלא מיתה דכולי האי קרא אפנויי מפנה דלבהמה ואדם כבר אית לן קראי אחריני ולא כתב רחמנא האי קרא אלא לאקושינהו להכי:

מתכוין ואינו מתכוין. מיירי במזיד אלא מתכוין שנתכוין לנהרג עצמו ושאין מתכוין דנתכוין להרוג את זה והרג את זה:

דרך ירידה ודרך עלייה. נקט בבהמה אגב אדם דבאדם פליג ביה קרא לענין גלות בין ירידה מלמעלה למטה דחייב גלות לדרך עלייה דהיינו מלמטה למעלה דפטור מגלות דנפקא לן פ' אלו הן הגולין (דף ז:) מקרא דויפול עליו עד שיפול דרך נפילה והא קמ"ל דלא תימא דרך עלייה לא נתנה שגגתו לכפרה אבל דרך ירידה שנתנה לכפרה אימא נשקול ממונא מיניה קמ"ל היקשא:

מתני' לא כי אלא בסלע לקה. מצינו לישנא כי האי דאמר לא כי והויא טענת שמא גבי (כתובות דף יב:) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו' והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך והיה וכו' והתם על כרחין טענת שמא היא דאי טענת בריא כיון דידע בה וקדשה לאו מקח טעות הוא הלכך הכא מצי למימר דניזק טוען בריא ומזיק טוען שמא ואפ"ה תנן המוציא וכו' וא"כ שמעינן מהא מתני' תרתי חדא דאפי' היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזיוה דקא רדיף בתריה לא אמרינן איהו אזקיה אפילו ניזק ברי ומזיק שמא אלא אמרינן המוציא כו' ואידך דגרמא בניזקין פטור דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ"ה פטור וכן כתב הרמ"ה ז"ל:

שניהם פטורין. אע"ג דאיכא תרי סהדי דחד מהני תורי הוא דאזקיה כיון דלתרי גוברי נינהו ולא נתברר הי מינייהו אזקיה כל חד מינייהו מצי דחי ליה לניזק דא"ל תוריה דהיאך הוא דאזקך ואפי' ניזק ברי ומזיק שמא פטורין דאוקי ממונא בחזקת מאריה והמוציא מחבירו עליו הראיה:

שניהן חייבין. ממה נפשך ויד ניזק על התחתונה ואי ליתיה לחד מינייהו גביה אע"ג דאיתיה לאידך פטור דא"ל אייתי סהדי דהאי תורא אזקך ואשלם לך והכי אוקימנא בגמ' דבשניהם תמים איירי ותם אינו משלם אלא מגופו וכיון שכן דבתם איירי דוקא כי איכא סהדי דחד מינייהו אזיק הוא דאמרינן שניהן חייבים אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע"ג דמודה מרייהו דחד מינייהו אזיק פטור דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מיחייב דקיימא לן (דף טו:) פלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור:

היה אחד גדול ואחד קטן. אסיפא דמתני' קאי דקתני שאם היו של איש אחד השנים חייבין:

קטן הזיק. והקטן תקח ואם אין בו חצי נזק מפסיד המותר:

המוציא מחבירו עליו הראיה. ואי לא אייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק. דהא איכא סהדי דחד מינייהו אזיק וכדאמרינן דאי ליכא סהדי אפילו כדאמר מזיק לא שקיל דהא לא מודה ליה אלא בתם דקנסא הוא ומודה בקנס פטור כדאמרי':

היו הניזקין שנים וכו'. הך בבא מיירי כולה בדאיכא סהדי ובתמין וכדאמרן וכגון דהוו שני הניזקין תרוייהו דאחד ושני המזיקין נמי תרוייהו דאחד והעדים מעידים דשנים המזיקין הזיקו לשנים הניזקים אלא דלא ידעי הי מינייהו להאי והי מינייהו להאי:

קטן הזיק את הגדול. ואע"פ שחצי נזקו של גדול מרובה לא תקח אלא קטן שלי:

אחד תם ואחד מועד. הך בבא דאמר מזיק לא כי אלא תם הזיק את הגדול מיירי בדאיכא סהדי שהזיקו המזיקין לשנים הניזקין אלא דלא ידעי וכו' ובבא דאמר מועד הזיק את הקטן אפילו בדליכא סהדי משלם דמועד משלם נזק שלם מן העלייה וממונא הוא הלכך משלם על פי עצמו ודוקא היכא דמזיק מודה הודאה גמורה דאילו טעין שמא לא מיחייב דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (לקמן דף קיח.) ומשתבע היסת דלא ידע ואי תימא ואפילו כי מודה הודאה גמורה אמאי חייב והלא טענו חטים והודה לו בשעורים הוא שהניזק טוענו נזקי גדול ומזיק מודה לו בנזקי קטן וי"ל דליתא דכיון דניזק טוענו נזקי גדול מן העליה ומזיק מודה לו בנזקי קטן מן העליה הו"ל כטוענו (כסות) דעבד גדול והלה מודה לו (בכסות) [בדמי] עבד קטן כדלעיל כדאיתא פרק השואל (ב"מ דף ק.) וכ"כ הרמ"ה. ופי' מועד הזיק את הגדול. לומר שיש לו להשתלם כל נזקו של גדול מן העליה: