נימוקי יוסף על בבא קמא טז.

[מתני'] משלמין במותר. פירשו בתוספתא כיצד במותר חצי נזק שור ששוה מאתים שנגח לשור ששוה מאתים הכחישו חמשים זוז וחזר האחרון והכחישו ג' של זהב האחרון משלם לראשון חצי דינר זהב שהם שנים עשר זוז ומחצה משמע שמוציאין חמשים שהם שני דינרין כנגד שני דינרים שהזיקו הראשון והמותר שהוא דינר שהזיקו האחרון יותר יתן חציו שהוא חצי נזק לבעל השור הראשון. אמר המחבר וקמ"ל מתני' דאע"ג דקי"ל בעלמא כרב נחמן (כתובות דף קי.) דאמר זה גובה וזה גובה גבי נזקין כ"ע אית להו דלא אמרי' זה גובה וזה גובה דכיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו אי נמי נפקא מינה היכא דשניהם תמין ואבד האחד שאינו יכול לומר בעליו לחבירו שלם אתה לי כי שלי אבד ואינך יכול להשתלם אלא מגופו אלא כיון שהזיק זה לזה יצא נזק זה בזה הרא"ה ז"ל:

מועד בתם משלם במותר נזק שלם. מוציאין מנזק המועד כנגד חצי נזק שהזיקו התם ומה שנשאר ממה שהזיקו המועד יתר על חצי היזקו של תם משלם בעל השור המועד כל אותו מותר משלם:

ותם במועד וכו' ח"נ. שמין כל שהזיק התם ומוציאין החצי שפטור ממט ומהחצי הנשאר שהוא חייב מוציאין כנגד כל מה שהזיק לו המועד ונפטר המועד והמותר בחצי הנזק של תם מפני שחצי נזקו היה מרובה מכל נזקו של מועד יתננו לבעל שור המועד אלא שהלשון צריך יישוב דנקט משלם במותר ח"נ ולפי מה שפי' קודם שישומו נזק כנגד נזק פלגינן נזקו של תם כדי שלא ישומו היזקו של זה כנגד היזקו של זה אלא מפלגא שחייב התם וא"כ כל המותר על זה ישלם שכבר סלקנו פלגא מכל מה שהזיק ואיך נקט משלם במותר ח"נ וי"ל דלפי מה שפי' בתוס' מתני' אתיא שפיר וזה שכל מה שהזיק התם עולה ק"ן נמצא דפלגא הנזק הם ג' של זהב ומה שהזיקו לו המועד עולה נ' דהוא שנים של זהב נמצא שכשמוציאין כל נזק [המועד] כנגד כל נזק התם מצינו כי לשנים של זהב דמועד מוציאין משל תם כנגדו הכפל שהם ד' של זהב שהם ק' זוז מה נשאר מכל היזקו של תם נ' [שהם שנים של זהב] משלם מאותו מותר חצי נזק שהוא דינר של זהב או חצי דינר של זהב אם תחלוק כל ההיזק של כל שור [מיד] שלא יעלה כל היזק התם אלא ג' של זהב והיזק המועד דינר וראוי שתדע דכי קאמרינן משלמין במותר ח"נ דוקא במאי דיכלי לאשתלומי מהדדי הוא דחזינן שיעור מאי דשוו ביה להדדי דהיינו שיעור מאי דאית ליה כל חד מינייהו לאשתלומי מחבריה כגון אם שור [תם] שוה ר' נגח לשור תם שוה מנה והכחישו שמונים זוז וחזר האחרון והכחישו לראשון מנה אם נאמר נוציא ארבעים שהם חצי נזק שחייב הראשון כנגד ארבעים של חצי נזק שחייב האחרון ויגבה הראשון מן האחרון עשרה דינרין במותר חצי נזקו לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחישו לראשון מנה אינו שוה אלא עשרים זוז ואין לו לראשון להשתלם אלא מגופו והראשון שהכחישו לאחרון שמונים זוז עדיין שוה מנה והאחרון יכול להשתלם ממנו חצי נזקו שהוא ארבעים זוז לפיכך דין הוא שנוציא עשרים כנגד עשרים דהוא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון [מהראשון] עשרים זוז שהוא מותר הארבעים שהוא חצי נזקו וראשון שמותר חצי נזקו שלשים אין לו להשתלם מן האחרון כלום כיון דאינו שוה כל כך נמצא שפעמים שהניזק שנזקו מועט גובה יותר מחברו שנזקו מרובה והא דמחייבין לכל שור ושור לא אמרן אלא היכא דלא אזקיה האחרון לראשון אלא לאחר זמן אי נמי דאזיקו להדדי בבת אחת אבל אזקיה בשעת חמום לבתר דאזקיה ראשון מיד לא שנא תם ולא שנא מועד ראשון חייב ואחרון פטור דקי"ל [דף כ.] כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ותנן [דף לט.] שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו וכל שכן לענין נזקין דפטור הרמ"ה ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל בב' אנשים שחבלו זה בזה אע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור משום דאפילו על עסקי ממון אמרינן לעיל (דף כז:) מאה פנדי בפנדא למחייה והכי נמי אוקימנא (דף כח.) וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר הא אינה יכולה להציל פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כ"ש שהמוכה עצמו פטור אלא שבזה מתחלף הדין שבאנשים צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה איכול להציל עצמו באחד מאבריו (סנהדרין דף עד.) והרגו וכן הדין אם רואה אדם שמכין את בנו או אחיו או אביו והכה המכה כדי להציל קרובו פטור כי היכי דאשה המצלת את בעלה אם אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר וכן אם אדם רואה שישראל מכה חבירו ואיט יכול להצילו אם לא יכה המכה אע"פ שאינו מכהו מכת נפש דמותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא כדאמרי' בגמ' לעיל (דף כח.) בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושיה מאיסורא. אמר המחבר ונראה לי שהירושלמי מסייע לדבריו ז"ל דאמר עלה דמתני' הדא אמרה המזיק את חבירו והוזק בו פטור ומשמע ליה מלשנא דנקט וכן שאפשר שנשמע נמי שהדין שוה כמו בשוורים כדעת הרב ז"ל עכ"ל המחבר:

אדם במועד וכו'. אדם ומועד כי הדדי נינהו דאדם סתמיה נמי כמועד לעולם לשלם נזק שלם:

ור' עקיבא וכו'. ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כסתם משנה:

מתני' נוטל את השור. משום דשור תם משלם מגופו כיון דלית ביה בכוליה טפי משיעור חצי נזק שקיל ליה כוליה ואילו הנבלה היתה שוה כלום לא היה צריך [ליטול] כל השור שהוא מנה דכל הנזק עכשיו לא הוי מאתים:

וחצו את כספו. דהיינו חצי נזק:

כן הלכה. ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק אבל אין זה שור האמור בתורה משום דקיימת ומכרו וכו' ובגמרא מפרש במאי פליגי דכיון שאין על המזיק לשלם אלא ח"נ במאי פליגי דודאי אם אין הנבלה שוה כלום לא פליגי כלל ואם הנבלה שוה ודאי אין על המזיק לשלם לעולם אלא חצי מה שהזיק:

והנבלה יפה נ'. דהוה ליה היזקא ק"נ ופלגא היזקא ע"ה הלכך שקיל חצי החי וחצי המת דשוו קכ"ה דמטי לכל חד פסידא ע"ה:

גמ' מאי בינייהו. אי משום דלמר פלגי לנבלה ולמר לא פלגי לה לנבלה מה לי הכי ומה לי הכי הא אידי ואידי חד שיעורא הוא דלר"מ דמפיק לקרא דגם את המת יחצון לפחת שפחתו מיתה מחצין בחי ולית ליה למזיק מידי גבי נבלה אלא שקיל לה ניזק לנבלה דידיה דשויא חמשים כמה פחתה מיתה ק"נ כי שקיל פלגייהו דהוי ע"ה משור המזיק עם חמשים דנבלה שהיא שלו הוי קכ"ה ולמזיק נמי נשאר [לו] משורו החי שהוא שוה מאתים קכ"ה ולרבי יהודה נמי הכי הוי דכשפלגין החי הוי ק' לכל חד ופלגי הנבלה שוה נ' כ"ה לכל אחד הוי קכ"ה לכל חד נמי:

שבח נבלה איכא בינייהו. היכא דשבחה בדמים משעת מיתה לשעת העמדה בדין לר"מ שבח נבלה דניזק הוי דכיון דלית ליה למזיק שותפות בנבלה ואחר ששמאוה דהיינו בשעת מיתה שבחא אם כן הוי שבחא של ניזק ולרבי יהודה דקנה ליה מזיק פלגו נבלה כי משבח בתר הכי אית ליה פלגא בשבחא וקי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ומיהו אסיקנא דלא קנה מידי בגוף הנבלה לרבי יהודה כמו לרבי מאיר אלא פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מכח קרא והאי דפליג בשבח נבלה דוקא בשבחא ומיתור נמי דכתיב וגם דלא הוה ליה למימר אלא ואת [מאי] וגם ש"מ רחמנא שתפיה בשבחא נמצא דאית לן תרי יתורי חד וגם לשתף אותו בשבחא ואידך יחצון דאתא למימני דמחצין בחי והא דלא דריש איפכא ששותף בהפסד ולא בשבח מפורש בסמוך ואם פחתה פחתה לניזק דכיון דאניזק רמיא מילתא למיתבעיה למזיק בדין שישומו הנבלה כי היכי דלשלים ליה הפחת ואי איתרשל ביה איהו דאפסיד אנפשיה ולאו כל כמיניה שיעכב עצמו מלבא לבית דין עד שתפחת הנבלה כדי שיפסיד המזיק: