נימוקי יוסף על בבא קמא טו:

[גמ'] הכא איהו וכו'. הכא גבי תשמיש איהו לחודיה קא עביד מעשה עליה רמיא מלתא לעיוני ואע"ג דכתיב ונכרתו הנפשות העושות משום דהנאה לתרוייהו הוא קרייה רחמנא למעשה לגביה דידה [נמי] וקי"ל כרבא דהא קם ליה ק"ו דלא איפריך הלכך הבעל חייב בנזקי אשתו ומיהו הכא קי"ל כר' יהודה בן בתירא (כתובות דף ס"ה:) דאמר בזמן שבסתר לה ב' חלקים ולו אחד הכא נמי לא משלם לה אלא תרי תילתי נזקא וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולענין ד' דברים רפוי מדינא דאישות מחייב לאסויי כ"ש כשאזקה איהו שבת ובושת ליכא דכל לגבי תשמיש דבעל ליכא בושת ושבת דמעשה ידיה דידיה נינהו צער לא ידע דמצער לה וה"ל כמתכוין לזרוקה ב' וזרק ארבעה (לעיל דף כו:):

מתני' [היה בעל קורה ראשון] נשברה חבית בקורה פטור. דכיון דלא שני חד מינייהו ובעל הקורה לא עביד מעשה בחבית אלא בעל החבית הוא דאתזק בקורה דרך הלוכו פטור דקי"ל פ' [שור] שנגח (דף מח:) שניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורים:

ואם עמד וכו' חייב. דהא שני וקי"ל התם דכל היכא דאחד ברשות ואחד שלא ברשות בין הזיקו זה את זה בין הוזקו זה בזה דברשות פטור דשלא ברשות חייב והא דלא דיינינן ליה כבור כיון דניח גופיה לשמואל דאמר (לעיל דף כח:) כל תקלה כי האי בור היא ונפטר מן החבית דלא מצינו בור שחייב בו על הכלים משום דלא אמרינן הכי אלא היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור (היא) דלא שליט בגופיה אבל היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא אלא כמאן דאזקיה בידים דמי:

ועמד דחייב היינו כשעמד לפוש דהוה [ליה] משנה אבל לכתף דאורחא דמילתא למעבד הכי לאו משנה כלל הוא ופטור:

ואם א"ל וכו' עמוד פטור. כיון דאזהריה וידע ביה דעמד ולא איזדהיר איהו דאפסיד אנפשיה ולא גרע מבור לגבי שור פקח ביום דפטור (דף נד:):

ובעל הקורה אחרון וכו' חייב. אע"ג דשניהם ברשות כיון דמזיק בלחוד הוא דקא עביד מעשה חייב דאיבעי לאיזדהורי כדאמרי' התם (דף מח:) שניהם ברשות הזיקו זה את זה חייבין:

ואם עמד וכו'. פטור בעל הקורה מפני שהניזק שהוא בעל החבית שינה שעמד והוה ליה אחד ברשות ואחד שלא ברשות דאפי' הזיקו זה את זה דברשות פטור שלא ברשות חייב:

אם א"ל וכו' חייב. דהא אזהריה וקי"ל (כ"כ הנ"י ר"פ זה) דכל היכא דידע ביה אפילו אזקיה ההוא דברשות לההוא דשלא ברשות חייב דגבי אדם לא אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אבל כי לא אזהריה בין שעמד בעל החבית לכתף או לפוש פטור בעל הקורה דכיון דאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים לא ידע ביה דעמד כלל וכ"ש דלא ידע אי עמד לכתף או לפוש:

אחד רץ ואחד מהלך וכו'. מפרשי' בגמ' דמתני' דפטור אחד רץ אע"פ ששנה מיירי דוקא בע"ש בהש"מ משום דעביד ברשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך רץ חייב מפני שהוא משנה. ושניהם רצין פטורים מיירי אפילו בחול [היכא] דתרוייהו קא עבדי מעשה וכמאן דהוזקו זה בזה דמי דשניהם פטורים וכדאמרינן (דף לא:) גבי זה בא בחביתו וזה בא בקורתו דשניהם ברשות ופטורין מטעמא דתרוייהו קא עבדי מעשה אבל כששניהם קא עבדי מעשה [והזיקו זה את זה בידים] לא שנא אי עבדי תרוייהו ברשות או תרוייהו שלא ברשות כי הדדי נינהו וחד דינא אית להו [וחייבים] כדגרסינן בהדיא פרק הפרה (דף מח:) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות [הזיקו זה את זה] חייבין וכו':

שהוא רץ ברשות. לצורך המצוה דבעי למזבן צרכי שבת ומשום הכי מה שהיה בחול משונה בע"ש הוא ברשות וא"כ ל"ש מהלכים זה לקראת זה או זה אחר זה פטורים אבל שניהם רצין דפטורים בחול משום דתרוייהו כי הדדי ל"ש ברשות או שלא ברשות כדאמרן אם כן איכא לאיפלוגי כדפלגינן גבי זה בא בחביתו וזה בקורתו בין מהלכין זה לקראת זה או זה אחר זה או מיהר האחרון או עמד ראשון וכתב הרמ"ה ז"ל דהא דפטרי בערב שבת הני מילי היכא דאיכא למימר דרהיט לצרכי שבת ואפילו בסתמא לצרכי שבת דיינינן ליה דזיל בתר רובא דברייתא דקתני סתמא פטור הכי משמע ואפילו לא נקיט מידי בידיה דהא בעי למימר עשרתן ערבתן או לממשא פניו ידיו ורגליו או לשנויי כסותיה אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר צרכיו דלא שייכו בהו צרכי שבת כבחול דמי וחייב ובגמ' (דף לב:) מייתי הא דר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא ואמר בואו נצא לקראת שבת מלכתא רבי ינאי מרקיד ואזיל מרקיד ואתי ואמר בואי כלה לומר דכי האי נמי רהיט לצרכי שבת משום שהוא לכבודו כ"ש כשרהיט לצורך קיום שבת דכתיב בקרא:

[מתני'] והזיק. שניתזה חתיכה מן העץ המתבקע או נשל הברזל מן העץ:

רשות הרבים. מקום שאין לו רשות לבקע שם:

והזיק ברה"י. מקום שיש לו רשות לניזק שם:

חייב. נזק שלם דכחו הוא וכגופו דמי וקי"ל דאדם מועד לעולם:

וצריכי [גמ' דף לב:] דאי אשמעינן מבקע ברשות היחיד והזיק ברה"ר הוה אמינא משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצוין שם אבל כשמבקע ברה"ר והזיק ברשות היחיד שאין רבים שם אימא לא מחייב ואי אשמעינן מבקע ברה"ר משום שלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברשות היחיד דברשות קא עביד אימא לא מחייב ואי אשמעינן הני תרתי משום דשכיחי רבים ושלא ברשות אבל כשבקע והזיק הכל ברשות היחיד אימא לא צריכא וכי תימא ליתני הא וכ"ש הנך לא זו אף זו קתני:

[גמ'] חייב בארבעה דברים. אבל בשת לא שאין חייב על הבושת אלא במתכוין והא דחייב בד' דברים משום דידע ביה ולא איזדהר ביה דכפושע הוא:

ופטור מגלות. דכיון דשלא ברשותו עאל [אלא ברשות חברו] פטור דלא דמי ליער דחייב קרא גלות כי נשל הברזל מן העץ משום דביער כל חד נכנס ברשותו:

מאן דמתני אסיפא. פטור מגלות משום דלא דמי ממש ליער שזה נכנס לרשות חבירו וביער כל אחד נכנס לרשותו:

כל שכן ארישא. דפטור מגלות שלא נכנס אפי' מדעתו:

ומאן דמתני ארישא. דפטור מגלות משום שלא נכנס מדעתו הוא אבל בסיפא שנכנס מדעתו חייב גלות ופסקו המפרשים ז"ל כן [כרב פפא דמתני ארישא] דברישא פטור מגלות וחייב בד' דברים ובסיפא חייב אפי' גלות דדמיא טפי ליער וכ"ש בד' דברים ומיהו מבשת פטור כיון שלא נתכוין כדאמרן וכיון דקי"ל כר' יוסי בר חנינא שחייב ד' דברים הכא הוא שחייב משום דידע ביה דחזייה והוי פושע שמעינן דהא דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר ומצא את רעהו ומת מכאן שאם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור פטור לגמרי קאמר דבמיתה אין בו גלות ובנזקין אין בו ד' דברים כיון דלא ידע ביה בניזק כלל:

פי' פטור. מכופר דמצי א"ל ברשותי מאי בעית אבל תורא לא מפטר מן קטלא כדאיתא פ' כיצד הרגל (דף כג:):

דקרא אבבא וכו'. ששאל אם שם הבעל הבית וכשאמרו לו אין נכנס והוזק:

אין קום התם. כשאמרו לו אין לא היה נתינת רשות שיכנס אלא שיעמוד שם במקומו משמע שהבעל הבית יצא אליו חוץ ומסקינן בגמרא דדוקא בבעה"ב שדרכו לצאת הרבה בחוץ ויכול למוצאו חוץ לביתו ולפיכך אין לו רשות ליכנס לביתו ואע"ג דדרשינן בב"מ (דף קטו.) מקרא דלא תבא אל ביתו וכו' לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר דמשמע דפועל יכול ליכנס היינו למשכנו משום דמסתמא דמילתא לא משכח ליה מידי למשכניה אלא בביתו אבל לתבוע ממנו בשוקא נמי מצי תבע הלכך אין לו רשות ליכנס עד דלימא ליה בפי' עול תא ומיהו בבעה"ב דלא שכיח חוץ לביתו כלל אפילו לא אמר ליה אלא אין דמשמע קום אדוכתיך כדאמרן אית ליה רשותא למיעל דמאי הוה ליה למעבד ועוד דרחמנא יהיב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ"ש לתבוע שכרו כן כתב הרמ"ה ז"ל: