נימוקי יוסף על בבא קמא טו.

האי בירא וכו'. דאפילו לא הפקיר השני קדרותיו ונתקל השלישי בהן פטור דאמר ליה שני האי בירא לאו אנא כריתיה אלא ראשון כרהו ודי לנו אם נחייבנו במה שהזיק גופו ומיהו דוקא בשלא היה לו פנאי לסלק דאם היה לו פנאי ולא סלק כיון דממונו הוא חייב כדכתיב בריש פרקין:

כשלדא. כלומר כנבלה מושלכת אורכה לרוחב הדרך ונתקלו בה כולן אחד כלפי ראשו ואחד כלפי מרגלותיו ושדרת המת בזמן שהצלעותיו דבוקין בה נקראת שלדא כדאמרינן (מו"ק דף כה.) כאן בשלדו קיימת:

חוטרא דסמיותא. מקל של סומין שמושיטו הנה והנה לצדדין ולאמצע הדרך אף זה נפל לרוחב הדרך ופשט ידיו ורגליו לכאן ולכאן עד שמילא את כל הדרך והר"מ ז"ל פי' מקל של סומין וסומין הרבה נמשכין בו שהראשון נסמך במקל והשני בראשון והג' בשני וכיון שנתקל המקל מן הקדר הראשון נפלו כל הסומין אחריו בבת אחת לפיכך הראשון חייב בנזקי כולן ואתי שפיר לישנא דנקט דסמיותא ולא אמר חוטרא דסמיא ומ"מ גם לפירוש זה צריך לומר דמיירי כשהיה לראשון לעמוד ולא עמד כך נראה לי:

מתני' [זה בא בחביתו וזה בא בקורתו . פי'] כשפגעו זה בזה דתרוייהו קעבדי למעשה בהדדי ואע"ג דקי"ל (לעיל ברי"ף סי' סא) דכל שנתנו חכמים רשות והזיק [חייב] שאני הכא שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים:

ותרוייהו כי הדדי נינהו שאף בעל החבית סייע בשבירתה כדפירש במתניתין. ושמעינן מיהא דאם עמד בעל חבית במקום שלשניהם רשות להלך חייב בעל הקורה לפי שעשה כל ההיזק ואיבעי ליה לעיוני שלא יזיק בני רה"ר אע"ג דלגבי היזק גופן של עצמן אין דרכן להתבונן יותר יש להן להתבונן שלא יזיקו אחרים ולא דמי לאם עמד בעל החבית דסיפא דהתם שאני שמהלכין זה אחר זה כמו שמפרש לקמן הרא"ש ז"ל וא"ת כיון דבעל החבית סייע למה לי טעמא דלזה רשות להלך בלאו הכי פטור וי"ל דאיצטריך לאשמועינן דאם היה בעל הקורה [רץ] ובעל החבית מהלך אע"ג דגם בעל חבית הטיח חביתו בקורה חייב בעל הקורה הואיל והוא רץ שלא ברשות א"נ בא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון דאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לו לבעל החבית ליזהר ממנו הרא"ש והרשב"א ז"ל: