נימוקי יוסף על בבא קמא יד:

גמ' בשהיה לו לעמוד ולא עמד. אע"פ שהיה אנוס בשעת נפילה מ"מ אם היה יכול לעמוד ולא עמד לאו אנוס הוא וחייב ואין לפוטרו לומר דשני פשע בנפשיה כשלא נזהר בלכתו דהא אסיקנא לעיל (ד' כז:) דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים אלא ראשון דוקא הוא חייב ולא דמי הכא דאזיק איהו גופיה לנשברה כדו דלעיל ולא סלקה (ד' כח.) דאע"ג שהיה יכול [לסלק] ולא סלק פטור דהתם כיון דבשעת נפילה היה אנוס ומאותה שעה הפקיר החרסין מכאן ואילך מלתא דעלמא הוא דאזיק:

ל' גמ'. להזהיר נמי טריד. כלומר דכיון דלא היה יכול לעמוד מחמת צערו טרוד הוא ואינו יכול להזהיר חבירו שלא יפול:

הראשון חייב. דוקא כשהיה יכול לעמוד ולא עמד כדפירשנו לעיל:

בנזקו של שני. בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו דלא מצינו בור שחייב על הכלים כדפירשנו לעיל:

ואם מחמת הראשון. ולקמן מפרש קצת:

ואם הזהירו זה את זה. אפילו יכולים לעמוד ולא עמדו:

כולן פטורין. המזהירים דאיבעי ליה לניזק לעיוני ולמיזל:

[אמר רבא ראשון חייב כו']. בין דאיתזק בממונו. דאיתזק שני בממונו של ראשון ודוקא בדלא אפקריה וכשהיה יכול לסלק ולא סלק אבל היכא דאפקריה בשעת נפילה הוי הפקר דלאחר נפילת אונס ופטור אי נמי בדלא אפקריה וכגון שלא היה לו פנאי לסלק שהרי אנוס הוא מתחלה ועד סוף: