נימוקי יוסף על בבא קמא יב.

עבדו כגופו דמי. אי בעבד כפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה בעי דפשיטא שההורג עבד חייב ואע"פ שאדוניו לפניו שיכול לסלקה אלא לענין נזקין בעי וכגון שאדוניו לפניו שיכול לסלקה ואי בעבד שאינו כפות פשיטא דלענין מיתה פטור שהעבד עצמו היה לו לסלקה אלא לענין נזקין לשלס בעי כיון דמצי העבד לסלקה לאו גיריה דמזיק נינהו או דילמא כבגדו שהוא ממונו דמי וחייב לשלם:

שורו מאי. כיון דלאו בר דעת הוא כבגדו דמי וחייב או דלמא כיון דבעל חי ארגיש וכגופו דמי ופטור:

הדר פשטה עבדו כגופו. ופטור וה"מ בגדול אבל בקטן דלאו בר דעת הוא הוה ליה כשורו שהוא חייב דכממונו הוא:

סליקו להו כיצד הרגל

המניח את הכד:

וסיים בחבית. דקתני בעל החבית חייב:

למקח וממכר. דאי א"ל חבית אני מוכר לך ונותן לו כד שהיא חבית קטנה מאד ששואבין בה מים מן הנהר הדין עמו ואינו חייב להחזיר לו את הדמים ולא לקבולי עליה מי שפרע:

אמאי הא לא קרו. וחבית זבין ליה [כד לא זבין ליה]:

קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. לאפוקי ממונא אלא כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה לכד נמי תבית המע"ה דיכול מוכר למימר אנא ממיעוטא דקרו לכד חבית הוינא ולוקח בעי לאיתויי ראיה דאחבית גדולה הוא דיהיב ליה דמי בפירוש ואי לא מייתי ראיה משתבע מוכר שבועת היסת דסתמא א"ל ומפטר דאע"ג דאיכא כפירת טענה ב' כסף והודאה פרוטה דהאי קא טעין ליה חבית ואידך קא מודה ליה בכד לא שייכא ביה שבועה דאורייתא דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כ"כ הרמ"ה ז"ל. וכיון דאסיקנא דהמוציא מחבירו עליו הראיה כשהביא לו המוכר כד שנתחייב לתת לו בקנין יכול הלוקח לומר שלא יתן דמיו עד שיתן לו חבית שהמוכר הוא המוציא וההפך אם קבל המוכר כבר הדמים שיכול לתת לו כד ולא מצינן למימר ליהוו הדמים ראיה ונחזי אי דמי כד יהיב אי דמי חבית יהיב דהא קי"ל כרבנן דאמרי התם פ' המוכר פירות (דף צב:) אין הדמים ראיה ולהכי נקט ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא דתרוייהו צריכא וכדפרישית:

אמאי פטור. [אבל לא פריך אמאי חייב בנזקו של נתקל כשהוזק בה איבעי ליה עיוני ומיזל] דיותר יש לו לשמור שלא יזיק אחרים [משלא יזיק הוא] ואע"ג דחברו שנה ואמרינן [לעיל דף כ.] כל המשנה ובא חבירו ושינה בו פטור גבי אדם דבן דעת הוא לא אמרינן הכי:

אין דרכן של בני אדם להתבונן. משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דליביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל שמעינן מהא דדוקא בנתקל שלא עיין הוא דאמרי' דפטור וכפשטה דמתני' הא ידע ושבר חייב אע"ג דחברו הניח כדו שלא ברשות וכגון שלא מלא רוחב הדרך כדים וכדאמרינן בסמוך שהרי יש לו מקום לעבור ואין צורך לשבר כדו של חבירו:

קרנא דבי עצרי. קרן זוית של דורכי גתות שהיה דרכן להניח שם חביותיהן וכדותיהן מהן ליבש ומהן לזפתן ומהן שבאין להביא יין מן הגת או שמן מבית הבד ומתוך שמוציאין את הגת ואת בית הבד מלאין בני אדם מניחין כדיהן בקרן זוית הסמוכה לגת או לבית הבד וממתינין עד שיצאו אלו ויהיה להס פנאי ליכנס ועד שהיה ממתין זה בא זה ונתקל בה ושברה:

דכיון דברשות קא עבדי. דתקנת רבים היא ולא סגי בלאו הכי מבעי ליה לעיוני ולמיזל אבל בעלמא אע"ג דעמד [בעל כד] לפוש לאו אורחיה הוא ופטור זה מטעם אין דרכן להתבונן [כדאמרן דכל] שלא בשעת דריכה לית להו רשותא כלל ואפי' בקרן זוית ואין צריך לומר ברה"ר גופיה:

וחייב שמואל. את הנתקל לשלם וכן רבה בפומבדיתא דכיון דהוה בקרנא דבי עצרי איבעי ליה לעיוני ושמעינן מהכא דכל הנך חיובי מגבינן בבבל וכ"כ הרמ"ה [ז"ל]:

לרכובה הבועט בחבירו בארכובתו של בועט שלש סלעים דמי צערו ובשתו כן העלה ריא"ף ז"ל [לקמיה בסמוך ומיהו רש"י כתב לקמיה בפ' שור שנגח ד' וה' גבי חנן בישא דפלגא דזוזא דחייבוהו היינו דמי בושת לבד נזק וצער וריפוי אם ישנו שם וצ"ע] וכתב הרמ"ה ז"ל דה"מ לעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו והרא"ש ז"ל והרא"ה ז"ל כתבו דמסתברא בגדול שבישראל והא דלא משערינן אלא בצער ובשת מיירי דליכא נזק ולא שבת ולא ריפוי אבל אי איכא משלם ליה כל מאי דאזקיה ובטליה ממלאכתו ואי צריך ריפוי מיחייב לאסוייה:

לבעיטה. ברגל:

לסנוקרת. פי' רש"י אוכף של חמור שהכה בו חבירו והרמ"ה ז"ל פי' לסנוקרת כגון שנשכו והשליכו והרא"ה ז"ל וכן בערוך פי' לרכובה שלש לפי שיש בה ג' פרקים לבעיטה חמש לפי שהכהו בחמש אצבעות שברגלו לסנוקרת והוא שהכהו מאחרי ידו י"ג לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק הגודל שלא הכה בו וזה עם הפרק העליון:

לפנדא דמרא. בית יד של אסאר"ה:

קופינא. הברזל עצמו אצל הנקב:

קנסא וכו'. לאו למימרא דקנסא נינהו לומר דאינו משלם ע"פ עצמו דבהדיא אמרי' בפ"ק (דף ד:) דכולהו [חמשה] דברים ממונא נינהו כדברירנא התם אלא הכי קאמר כיון שאין גובין חמשה דברים אלא במקום שגובין קנס וטעמא משום דלא שכיחי ובשת משום דלית ביה חסרון כיס כדאמרינן לקמן (דף פד:) אם כן שאתה תגבה חמשה דברים בבבל כמדומה לי שאתה גובה שם קנסות: