נימוקי יוסף על בבא קמא יא:

אם כן. דכוליה להכי הוא דאתא:

לענין נזקין חייב. דהא אתרבי אונס כרצון כדפירשנו לעיל דלאו אונס גמור הוא דאע"ג דלא הכיר בה מעולם מ"מ כי קא קאי איבעי ליה למיחש שמא [איזה] דבר הניח בחיקו ושכחו ושמא יפול:

לענין ד' דברים פטור. דלאו פושע גמור הוא:

לענין שבת. היכא דניחא מכח נפילתה חוץ לארבע אמות או מרשות לרשות ואפי' תוך ארבע:

מלאכת מחשבת. שאם נתכוין לעשות המלאכה חייב ואע"פ שטעה בדעתו שסבור שהיום חול הוא או שאין מלאכה זו אסורה דמלאכת שבת ממלאכת המשכן גמר (שבת דף מט.) וגבי מלאכת המשכן מלאכת מחשבת כתיב והכא שלא נתכוין לעשות מלאכה פטור:

לענין גלות. כגון אם נפלה על האדם ומת פטור דגבי גלות כתיב ומכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא דהכיר בה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם:

לענין עבד. שנפלה על עבדו וסימא עינו:

ויצא לחירות. וא"ת הא בקידושין (דף כד:) דרשי רבנן [איפכא] דתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור דאמר קרא ושחתה עד שיתכוין לשחתה תי' הראב"ד דה"ק עד שיתכוין לאבר שהוא בר השחתה אע"פ שלא נתכוין להשחיתה:

יצא לחירות. והלכתא כרבנן:

לענין ד' דברים פטור. אע"ג דהכיר בה כיון דלאו פשיעה היא כדאמרן:

לענין שבת פטור. אע"ג דאיקרי שגגה גבי גלות ובשבת מחייבינן בשגגה וטעמא דפטור כדמפרש ואזיל:

בשגגה מכלל וכו'. משום דלגבי גלות כתיבי טובא בשגגה דריש ליה דהא גבי חלב לא בעינן שהיתה לו ידיעה אע"ג דכתיב ביה בשגגה:

[ל' גמרא נתכוין לזרוק ב' וזרק ארבעה כו'] לענין שבת [פטור] וכו'. דבין בזורק בין במעביר ארבע אמות גמירי והאי לא נתכוין לארבע ואפי' אמר כל מקום שתרצה תנוח דגלי אדעתיה דאי ניחא חוץ לארבע אמות ניחא ליה מכל מקום כיון שלא נתכוין לארבע לאו מלאכת מחשבת קרינא ליה וכן כתב הרמ"ה ז"ל:

[ואשר לא צדה] פרט למתכוין לזרוק ב'. שהרי צדה שנתכוין לכנוס במקום שאפשר שתגיע אצל הנהרג דבמקום שמצויין שם [רבים] איירי דהוה ליה שוגג קרוב למזיד דלאו בר כפרה בגלות הוא ואע"ג דלא ידע איהו בשעת זריקה דשכיח איניש התם אבל אם הוא מקום שאין רבים מצויין שם והוא לא ידע בשעת זריקה אלא אקראי בעלמא הוא אפילו נתכוין לארבע וזרק ארבע נמי גולה ואיכא דמפרש לה לחייבו גלות ואשר לא צדה וגו' הא צדה אינו בתור' ושמתי פרט למתכוין לזרוק שתים וכו' שהרי לא צדה והרי הוא בתורת ושמתי לך והא כההוא דריש פרק הגולין (מכות דף ז.) בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר דחייב:

[נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה כו'] לענין ארבעה דברים פטור. דלגבי שמנה לאו פושע הוא:

אי אמר כ"מ וכו'. שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזריקת ארבע מלאכה היא והא נתכוין לזרוק ארבע וכיון דלא איכפת ליה באיזה מקום שתנוח נעשה מחשבתו ואי לא אמר אלא דאיכוין לזרוק ד' סתמא לאו מלאכת מחשבת היא דכי היכי דאיכוין דלא תיזיל לבציר מארבע הכי נמי לא ניחא ליה דתיזיל טפי וכי אזלא טפי לא איתעבידת מחשבתו ופטור:

לענין גלות פטור. כדפירשנו:

זרק. בעל הכלי כליו מראש הגג:

פטור. זה ששברו במקל קודם שיגיע לארץ שכיון שאפילו לא תברי איהו סופו לישבר מחמת הזורק פטור השובר וחייב הזורק [כך פי' רש"י וממילא שמעינן דאם היו כליו של אחר חייב הזורק ועיין באשר"י]:

מפסקי גיריה. דלאו סופו לישבר הוא מחמת הזורק וכי סלקינהו לא קעביד מעשה בידים אלא גרמא הוא ופטור והסכימו המפרשים ז"ל לפסק הריא"ף ז"ל דכתב דלית הלכתא בהא כדרבה דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי והא כיון דבריא היזקא דינא דגרמי הוא ולא גרמא בנזקין הלכך הזורק פטור והמסלק חייב:

גרסינן בגמ' (דף כז.) ואמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק [ובייש] חייב על הנזק ופטור מד' דברים. ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבשת ואם נתהפך חייב אף על הבשת דתניא ממשמע שנא' ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה [לומר לך] כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש:

ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב בעי רבה [הניח גחלים על לב] עבדו כגופו דמי [או כממונו] אם תמצא לומר כגופו דמי שורו מאי הדר פשטה עבדו כגופו שורו כממונו ע"כ בגמרא:

פי' והזיק חייב וכו'. דאע"ג דלא שכיח שיפול ברוח שאינה מצויה מ"מ כיון דזמנין דמקרי ואתי לאו אונס גמור הוא וחייב על הנזק:

ופטור מד' דברים. דכיון דלא שכיח לאו פושע גמור הוא:

ברוח מצויה חייב בד' דברים. דהראוי ליפול ברוח מצויה פושע גמור הוא וה"ה בישן בראש הגג ולא נפל מחמת הרוח אלא (מפני) שנתהפך אגב שינתו ונפל דמילתא ידיע שדרך ישן קרוב [ליפול] בכך:

ופטור על הבשת. דנהי דפושע הוי מתכוין לא הוי בנפילתו:

נתהפך. כשנפל מחמת הרוח נתהפך לאחר שהתחיל וליפול ונתכוין ליפול על האדם להנאתו:

חייב על הבשת. ואע"פ שלא נתכוין לשום בשת כיון שידוע שהיה ניזוק חברו בזה כמי שנתכוין להזיק דמי כההוא דשבת (שבת דף עה. ודף קג. וכ"מ) דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות:

מה ת"ל והחזיקה. קרא יתירא דריש דמצי למיכתב ושלחה ידה במבושיו:

על לבו פטור. שהיה לו לסלקה שאין דרך העולם למסור נפשם למיתה כדי לחייב אחרים הלכך איהו אפסיד אנפשיה:

על בגדו חייב. דהא אפילו א"ל סתמא קרע כסותי וקרעו חייב כל היכא דלא אמר לו בפי' ע"מ לפטור וטעמא דמידי דתשלומין לא איכפת ליה דניחא ליה דלקנסיה למזיק: