נימוקי יוסף על בבא קמא יא.

[ואסקא רבא] את"ל . ר' יצחק אלפסי ז"ל פסק דחייב בעל הכלב מדאמר רבא הכי וכן כתב הרמ"ה ז"ל ואי קשיא לן מ"ש משור האיצטדין דאמרינן לקמן [דף לט.] שפטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים י"ל דשאני שור האיצטדין שהוא רגיל הרבה בכך ואין בו דעת כלל אלא שנוגח דרך תרבותו כל זמן שמשסין בו כפי מה שהרגילוהו אבל כלב שיש בו דעת וכמה פעמים שמשסין אותו ואינו נושך ליכא למימר שיגח ולא שיגיחוהו אחרים הרא"ה ז"ל. אמר המחבר וכתב הריטב"א ז"ל דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם ניזקין אפשר דחייב ול"נ דהשור ההוא הוא אנוס שאינו מנגח ע"י שיסוי לבד אלא על ידי שמצערין אותו שאין בו דעת [ואינו] כמו הכלב דסגי ליה בשיסוי כנ"ל:

שיסהו בעצמו. שנשך הכלב את המשסה:

פטור. בעל הכלב:

פטורה. דלא היה לה לרבוץ ברה"ר דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:

לבעוטי בי לית לך רשותא. כלומר דלא אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא כששינוי זה של שני בא מחמת שינוי הראשון כי הכא שדורכת זו על זו מפני ששינתה ברביצתה אבל כשלא בא מחמת כך כי הכא ששינוי ביעוטה של זו לא בא מחמת רביצה של זו שהרי היתה יכולה לעבור ושלא תבעיט בה [חייב] ופסק הריא"ף ז"ל כרבא דבשינוי זה חייבת ותמהו עליו מן האחרונים ז"ל על מה שפסק לעיל [ס"ס לו:] דעבד איניש דמנח גלימיה ברה"ר דמשמע שאם היה שינוי היה פטור ולפום פסקא דהכא ליתא וכתב הרמ"ה ז"ל מהא דחזינן [רביצה] דעל גבי קרקע הויא משונה וכל שכן אם רבצה ע"ג כלים אפי' קטנים ועל גבי אדם ובהמה שמעינן דליתא לדר' אלעזר דאמר לעיל (דף טז.) ל"ש אלא פכין גדולים אבל קטנים אורחיה הוא אלא משונה הוא ופלגי נזקא בעי שלומי:

מתני' פי' נגח נגף וכו'. כולן תולדה דקרן הן וה"ה לכל דבר דלאו אורחיה בהכי דהוי שינוי ותולדה דקרן היא כדאיתא בפירקא קמא:

ברה"ר משלם חצי נזק. דכתיב קרא יחצון לומר שאין חצי נזק חלוק לא ברשות היחיד ולא ברה"ר דלמדרש הכי אייתר דהא כתב קרא וחצו את כספו כן איתא לקמן בגמ' (דף כו'):

[ומה שן ורגל ברה"ר] שהוא פטור. כדכתיב ובער בשדה אחר דהיינו ברשות הניזק [החמיר עליו ברה"י] וכו' לשלם נזק שלם:

דכתיב שלם ישלם תשלומי מעליא משמע כדאיתא בגמ':

דיו לבא מן הדין. דהיינו קרן ברשות הניזק שאתה מביא מקרן ברשות הרבים דהכי אמרת קרן שהחמיר עליה ברה"ר וכו':

להיות כנדון. דהיינו קרן ברשות הרבים שהוא הנדון שהדין בא מכחו וטעמא דרבנן משום דמדאורייתא דרשינן (דף כה.) דיו דכתיב ואביה ירוק ירק בפניה וגו' קל וחומר לשכינה שני הסגרין שהן ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין שכינה להיות כנדון שהוא אביה הלכך לא תסגר אלא שבעת ימים שהוא הסגר אחד ור"ט סבר שאני התם דבדין הוא דדרשינן ליה דהא אהני דיו ואהני ק"ו אהני ק"ו דמכח ק"ו מסגרינן בשביל שכינה ואהני דיו להסגר אחד בלבד אבל הכא א"ת דיו מפריך ק"ו [לגמרי] ולא עביד ולא מידי דבלאו ק"ו אית לן חצי נזק סתמא בכל מקום משמע וכל כה"ג ס"ל דלא אמרינן דיו והלכתא כרבנן אפילו היכא דמפריך ק"ו לגמרי אמרי' דיו והקשו ז"ל היכי אמרינן דיו דהא כל ק"ו דעלמא הכי הוא דבשביל חומרא קטנה שיש בלמד דנין אותו שיהא כמלמד לגמרי לכל חומרותיו ותירצו ז"ל דה"מ כשהחומרות שאנו באין ללמוד אינן מעין אותה חומרא שהיא בלמד אבל הכא שאתה בא ללמוד נזק שלם בחצר הניזק מכח חומרא שנמצא בלמד שהוא נמי ענין תשלומין דהיינו חצי נזק ברשות הרבים שייך לומר דיו:

אט לא אדון קרן מקרן. כלומר שהן רשויות כדמשמע מהאי ק"ו קמא ולדבריהם הוא דקאמר דלדידיה לית ליה האי דיו היכא דמפריך ק"ו אלא הא דקאמר הכי משום דק"ו קמא פשוט יותר לומר דיו אסוף דינא דהיינו קרן ברה"ר הרא"ש ז"ל:

אני אדון קרן מרגל. כלומר קרן ברשות הניזק מרגל ברשות הניזק ומה אם במקום שהיקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן ונמצא שרגל קלה וקרן חמור מקום שהחמיר על השן ועל הרגל הקלים לשלם נזק שלם ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן שהוא חמור נמצא דאתינן למילף קרן חמורה מרגל הקלה ולא קרן מקרן ואי תימא איכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי דלאו בחזקת שימור קיימי אבל קרן הוי בחזקת שימור למ"ד פלגא נזקא קנסא [לעיל דף טו.] ויש לומר דנכסים הפירכא בתוך הק"ו ונימא הכי ומה שן ורגל אע"פ שהיזקן מצוי אין חומרא זו מועלת להם [לחייבן] ברה"ר וכו' דכל פירכא שהיא מסברא שאינה כתובה אינה פירכא ויכול להכניסה בתוך הק"ו וגם בק"ו של רשויות שייך הפירכא דאפילו א"ת ומה רשות הרבים שהיקל בה לענין שן ורגל החמיר בו לענין קרן רשות הניזק לא כל שכן איכא למיפרך מה לרשות הניזק דרגל שכן היזקן מצוי כדאשכחן בגמרא [דף כו.] דבעי למילף כופר שלם בתם בחצר הניזק מנזקין דרגל ופריך עלה מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש הרב רבינו אשר ז"ל ומיהו נכניס הפירכא כדאמרינן:

אמרו לו דיו וכו'. דסוף סוף אי לאו קרן ברשות הרבים לא משכחת צד ק"ו ואע"פ שאינו כל כך פשוט לומר דיו כדפירשנו לעיל מכל מקום לעולם אמרי' דיו כיון דלא משכחת צד ק"ו אלא בהכי:

[ל' גמרא רגל שדרסה על גבי תינוק מהו שתתחייב כופר]. בחצר הניזק דחיובא דרגל בחצר הניזק :

הכא נמי לא שנא. דרגל מועדת מתחלה להלך ולדרוס ואסיקנא מדיוקא דמתני' לר' טרפון דמחייב כופר מק"ו דרגל כר' יוסי הגלילי ואסיק תלמודא ש"מ דאיכא כופר ברגל ש"מ והיינו דרגל מועדת [לעולם] כדאמרי' בקרן דמועד דמשלם כופר אבל קרן דתם לא שנא ברה"ר ול"ש ברשות הניזק שהמית אדם בנגיחה השור בסקילה והבעליס פטורין מן הכופר לגמרי והכי אסיק תלמודא לקמן:

מתני' בין ישן. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער אבל ישן אנוס הוא קמ"ל דאפילו ישן נמי חייב ומיהו אמרינן בירושלמי ה"מ דישן חייב היינו דישן לו אצל כלים או ב' בני אדם שהיו שניהם ישנים והזיקו זה את זה אבל אם זה ישן ובא חבירו וישן אצלו או שהניח כלים אצלו ושברן פטור דמי שהניחם אצלו הוא הפושע:

גמ' סימא את עין חבירו. בשוגג:

משלם נזק שלם. [ופטור מד' דברים] אפי' במקום דאיכא ארבעה דברים:

דומיא דשבר את הכלים. והיינו שוגג קרוב לאונס דאילו פושע כמזיד דמי לחייבו (שוגג) אף בארבעה דברים כדלקמן אבל כשהוא שוגג פטור מד' דברים דשבת וריפוי כי יריבון אנשים כתיב צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין ריבוי לחייבו שוגג ואם כן אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מעניינו הוא בושת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב ושלחה ידה והחזיקה אבל נזק נפקא לן מריבויא לחייב אפילו באונס ובשוגג דאי במזיד הא כתיב עין תחת עין לחייב בנזק אייתר תחת בפצע תחת פצע לרבויי דאפילו באונס ובשוגג חייב בנזק דגבי נזק כתיב ומיהו באונס דאמרן דחייב בנזק היינו שאינו אונס גמור [ממש] כגון היתה לו אבן בחיקו אע"פ שלא הכירה מעולם משום דאיבעי ליה למיחש שמא הניח איזה דבר בחיקו ושכחו אבל אונס גמור כגון הא דירושלמי שבא חבירו [וישן] אצלו פטור כדאמרן דרחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר נמצא דלענין ארבעה דברים לא מיחייב אלא כשהוא פושע גמור בתחלה ובסוף ומפרש בגמרא מה התם נזק אין ארבעה דברים לא [דלא] שייכי בכלים:

מנא הני מילי. דנזק חייב אפילו שוגג:

פצע תחת פצע. דהני קראי דפצע וכויה וחבורה כולהו יתירי נינהו דהא כתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו וכויה וחבורה דרשינן להו בהחובל (דף פד:):

האי מיבעי ליה ליתן צער וכו'. דאפילו היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתב רחמנא היינו במקום דליכא נזק דהיינו כואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספא (דלאו אונס הוא) כדילפינן בהחובל (דף פה:) מכויה או צער במקום חבורה דאפחתיה מכספא דנפקא לן התם מחבורה אבל צער במקום נזק לא דכיון דיהיב דמי נזק הכל בכלל קמ"ל דצער נמי קא יהיב: