נימוקי יוסף על בבא בתרא ט.

אמר המחבר בין חומש לחומש שאסור לחתוך צריך שתהא התחלה לעולם באמצע הדף או בסופו בשטה אחרונה בענין שאפילו היה רוצה לחתוך לא יוכל לחתוך ויש סיוע לזה מן הירושלמי דגרסי' התם במגילה צריך שיהיה משייר בין ספר לספר כמלא ד' שטין ובנביא של י"ב ג' וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו וכתב הריטב"א ז"ל כן עיקר וצריך לנהוג כן. ותו גרסינן בגמ' ותניא כל כל הספרים נגללין לתחילתן ס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו שני עמודים אחד אילך ואחד אילך אר"א א"ר צדוק כן היו עושים סופרים שבירושלים לספריהם:

ת"ר אין עושין ס"ת לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה א"ל בגויל ו' טפחים ובקלף איני יודע:

אמר רב גידל אמר רב ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם. פי' צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפין כדי דלכשיגמור יהא חוט המקיף את עביו כמדת ארכו:

בגויל. שהוא עב והיקפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדתו בהיקף בכתב בינוני:

[ח' פסוקים]. מן וימת שם משה עד סוף הסדר דאי למ"ד יהושע כתבן א"כ צריכין שנוי והיינו שלא יפסיק בהן שיקרא אחד ד' וא' ד' ואי למ"ד ששמונה פסוקים אלו הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע הואיל ואשתני לכתבו בדמע אשתני אבל אין לפרש יחיד קורא אותם כלומר שאין שליח צבור קורא עמו דכל התורה נמי הכי הוא דתנן במגילה קראה אחד קראוה שנים יצאו ואמרינן בגמרא [דף כא:] תנא משא"כ בתורה ומה שאנו נוהגין עכשיו לקרות שנים אומר ר"ת ז"ל שלא לבייש מי שאינו יודע לקרות והא דאמרינן בירושלמי בפ"ג דמגילה [בפ' הי' קורא ה"א] רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא וחזא חזנא קאי [מתרגם] מקמי קורא ולא מקים בר איניש תחותיה אמר לזה אסור לך כשם שניתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה ע"י סרסור לא שהחזן יקרא עמו אלא יעמוד שם כדי שתנתן על ידי סרסור ואפשר שמסייע לו קצת בנחת והא דאמרינן במגילה לא יקראו שנים היינו בשוה שניהם בקול רם. כך ראיתי בתוספות:

סליקא לה פרק השותפין

לא יחפור. בור. הוא עגול. שיח. הוא ארוך וקצר. מערה. מקורה בקירוי והני תלת בין איכא מים בהם בין לית בהו מים צריך להרחיק מכותלי חפירות אלו ג' טפחים וסתם כותל שהוא ג' וכדאמרי' בגמ' הרי ו' שצריך [להיות] בין חלל זה לחלל זה:

ולא אמת המים. אע"ג דלא קוו בהו מיא מ"מ כיון שהיא קבועה מזיקה וצריך להרחיק:

נברכת כובסין. היא חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר לשרות בה בגדים בצואת כלבים ללבנם והיא נקראת מחמצן ועושין אחרת שמנידין הבגדים בה והיא נקראת נדיין וצריך להרחיק ממנה ד"א כדאיתא בגמרא [דף יט.] משום דמנתזי מיא והא דמתניתין היא מחמצן וסגיא בג' טפחים אע"ג דלא קביעא כיון דקוו בה מיא [בעי הרחקה] ובכל הני צריך עם הרחקת ג' שיסוד בסיד דאי לא לא קיימי:

גפת. היא פסולת של זיתים מה שנשאר אחר שנעצר מהן השמן וסלעים הם אבנים שמוציאין מהם אש קודולס בלע"ז וכל הני מחמת חמימותם מזקי לכותל ולפיכך צריך להרחיקם ומיהו אינם מזיקין כל כך ולפי' די בהרחקת ג' או סד בסיד וכולה מתני' מפרש בגמרא:

גמ' פתח בבור. שאמר לא יחפור אדם וכו' סמוך לבורו וסיים בכותל חברו דמשמע בכותל חצר דאי כותל דבור ליתני מבורו של חברו שלשה טפחים והשתא קס"ד דראשון סמך בצד המצר מדלא שמעינן ביה שום הרחקה א"כ הוה משמע לן דבין בור לבור ליכא[אלא] ג' טפחים ומ"ה מקשה ליתני וכו' דמשמע שהשני צריך לעשות כל ההרחקה היכא שהראשון סמך הילכך נפקא לן אליבא דהלכתא דקי"ל בשדה שאינה עשויה לבורות שסומך אפילו לרבא כדאמרינן בסמוך שהשני צריך לעשות כל ההרחקה דהיינו ששה טפחים כדתריץ אביי דמתני' דאמר מכותלו של חברו לומר שגם חברו הכניס בתוך שלו נמי שלשה טפחים מדאמר כותל שסתם כותל הכי הוא כשיעור הפחות דמתני' והא דלא קאמר בפירוש ו' טפחים צריך בין בור לבור וקאמר האי דינא בהאי לישנא דנקט מכותלו של חבירו לאשמועינן שכותל בור סתם ג' טפחים ונפקא מינה למקח ולממכר כן דעת הרמב"ם ז"ל שהשני צריך לעשות כל ההרחקה וכ"כ הרמב"ן וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל:

איתמר הבא לסמוך. כלומר לחפור בור אצל שדה חברו שיהא לו שדה חברו כותל לבורו:

אביי אמר סומך. כיון שעדיין אין לו בור לחברו. ומסקינן דבשדה בית הבעל שהיא קרקע מלוחלחת ואינה צריכה לבורות להשקותה אפילו רבא מודה שיכול לסמוך דהא אינה עשויה לבורות כדי דניחוש שיחפור בור בעל השדה ואע"ג שעשוי לאילנות ומזקיקו להרחיק כ"ה אמה הא לא קשיא דהיינו אליבא דרבנן אבל אנן קי"ל כרבי יוסי דזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו כיון דמהשתא לא מזיק ליה לא חשיב גירי דידיה אבל בשדה העשויה לבורות כגון בית השלחין שעשה חברו לעשות בור בשדהו וא"כ הוא דמזיק ליה מהשתא זה הסומך בצד שדהו משום שהקרקע מתמסמס מחמת ההכאה דכל מרא דקא מחי קא מרפא ארעא וגיריה נינהו ומיהו אף לרבנן לא קשיא לרבא דלא אמר שאינו סומך אלא היכא שאפשר שמזיקו מחמת הבור אבל הכא מה שמרחיק בעל האילן אינו משום שלא יזיקנו בעל הבור אלא משום שלא יזיק הוא בשרשי אילנותיו לבעל הבור א"כ כיון שבעל הבור אינו מזיק כנ"ל אין לנו למנעו מלחפור ואפילו בקרקע העשויה לבורות שמשעבד קרקע חברו שצריך להרחיק כל השיעור כדפרישנא לעיל מצי סמיך אי לאו משום כל מרא ומרא וכו' לפי שאינו משתמש אלא בשלו ולא דמי לפותח חלונות על חברו אע"פ שאינו מזיקו השתא בהיזק ראיה שאינו רשאי משום דשמא יבנה חברו במקום שיזיקנו (או) [אז] דהתם הוא דמשתמש באויר חברו אבל הכא אינו משתמש אלא בשלו והוי כבעל האוצר שקדם לעשות מעלייתו אוצר שהוא רשאי אע"פ שמונע לבעל החנות מלעשותו חנות נחתומין וצבעין וכדמוכח בסמוך וטעמא דכיון דמשתמש בשלו אם אינו מזיקו השתא אין לנו למנעו מלסמוך כ"כ הרשב"א ז"ל ואמרינן עלה בגמ' ת"ש מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מן הכותל ג' טפחים או סד בסיד טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך לא לעולם כי ליכא כותל נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו לכותל האיך קושיא לא מקשה תלמודא לרבא אליבא דרבי יוסי דקי"ל כוותיה דלר' יוסי ודאי כיון דליכא כותל סמיך ואע"ג דכי בני לה לכותל בתר הכי מזיק ליה ההיא שעתא לא עביד מעשה ולא מידי והשתא דעביד מעשה לא מזיק ולא מידי כיון דליכא לכותלו ולאו גיריה נינהו אלא דוקא כשמניחו שם בזמן שיש שם כותל דאז הוא דהוי גיריה שבההוא מעשה מגיעו ההיזק תיכף משא"כ באילן שבשעה שנטעו אינו מגיע לבור ממנו היזק כלל באותו מעשה עד שיגדלו שרשיו ואז האי לא עביד מידי אלא לרבא אליבא דרבנן [קא מקשה] דאמרי מרחיקין אע"ג דהשתא ליכא שרשים ה"ה דהוה אמר בבור אע"ג דלית ליה בור לחברו עדיין דטעמא דכל מרא וכו' אליבא דרבי יוסי הוא דאיצטריכא ליה אבל לרבנן בלאו ה"נ לא יחפור בסמוך וכו' ומאי שנא מכותל ותירץ לא לעולם פי' דאין ה"נ דבכותל נמי יסמוך אע"ג דאכתי ליכא הואיל דכשיהיה שם כותל יהיה מזיקו גם עתה לא יסמוך לרבנן ומדלא תירץ דאין ה"נ [דכי ליכא כותל סמיך עד שיעשה זאת הכותל] וכשיעשה חברו הכותל יסלק המזיקין דמטלטלין נינהו ולא דמי לבור דקביע. שמעינן דלמאן דאית ליה לסלוקי בשעת הנזק גם עתה קודם שיגיע אינו רשאי לסמוך כדי שלא יצטרך חברו להתעצם עמו בב"ד כשירצה שיסלקנו ונ"ל מינה אליבא דהלכתא לדידן דקי"ל כר"י שלענין היזק ראיה דהוי גיריה שאף קודם שיזיקנו לא יפתח חלונותיו על חורבתו של חברו דסתם חורבה עשויה ליבנות כדפרי' בירושלמי בפרק חזקת הבתים [הלכה ו'] וחורבות לא נתנו ליבנות בתמיה וכו' הילכך כשיבנה שם יהיה מזיקו והוי גיריה לפיכך גם עתה לא יפתח כדי שלא יצטרך להתרעם עמו בדין וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובה וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכתב ה"ר יונה וז"ל הבא לעשות גג נגד תקרת בית חבירו חבירו יכול למחות ולומר שמא אבנה גם אני עליה בחלונות ותזיקני בראיה הילכך עושה מעקה לחצי גגו מעתה שלא יחזיק עליו וכן אם בא לפתוח חלון כנגד כותל חברו אומר לו חברו שלא יפתח חלונות אלא בחצי הכותל כדי שיוכל חברו לפתוח חלונות בחצי הכותל האחר ועושה מעקה אצל סוף חלונותיו כדי שלא יוכל להציץ משם בחלונות שיפתח חברו בחצי הכותל האחר שלא כנגדו ואין לומר שימנענו מלפתוח חלון כלל בכותל שמא יפתח הוא למחר שא"כ שניהם ימנעו זה את זה ומה בצע להם כשלא יפתח א' מהם חלון בכותל עכ"ל ולקמן גבי משרה וירק יש להאריך בכיוצא בזה. אמר המחבר מה שכתב ז"ל. הוא כסברת רי"ף ורש"י ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב שאין א' יכול לעכב על חבירו ולומר היום או למחר אפתח ותעכב עלי שרשות הרבים הוא והראשון שפתח הוי כזוכה מן ההפקר בתו"מ בסימן קנ"ד ולפי סברתו ז"ל שאין חזקה היכא שאין יכול חברו למחות א"כ ה"נ אין לו חזקה וכן כתבו ר"ח ור"ת ז"ל שאין יכול למחות. גם ה"ר יונה זצוק"ל האריך כאן בענין הטמנה גבי מתני' דגפת דמייתי בגמ' [דף יט.] הכא ההיא דבמה טומנין אע"ג שאין כאן מקום של דברים הללו כתבם להרים מכשול מדרך העם וזה שבענין הטמנה אסורים להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ולאו דוקא אם כל ההטמנה בדברים המוסיפים הבל אלא אף אם הטמין הקדרה בדבר שאינו מוסיף הבל אם בא להניחה על גבי דבר המוסיף הבל אסור דגרסינן בפרק במה טומנין (דף מז:) קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים ואל תתמה מ"ש שהחמירו בהטמנה זו שאין בה איסורא דאורייתא ולגזור גזירה שמא יטמין ברמץ והתירו לשהות על גבי כירה גרופה וקטומה דאתי לידי איסורא דאורייתא אם יחתה בגחלים על האש עצמו לא גזרו וגזרו בגפת ומלח וחול אטו אש די"ל דבהטמנה דוקא החמירו מפני שמגלה דעתו דקפיד עלה שתהא רותחת למחר ואצ"ל אם הטמינה על גבי כירה קטומה שאסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל כיון שהיא על האש שההטמנה היא שגורמת האיסור כן פי' ר"ת ור"י וכל רבותי שוין בדבר הילכך אם בא ליתן הקדרה על גבי האש אף על פי שהכירה קטומה אסור להטמינה אלא מניחה מגולה וכסויה עליה כמנהגו בחול ורבים טעו בענין הטמנת החמין שמטמינין אותו על גבי כירה קטומה ומכשלה גדולה תחת מקצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחד היס"ב ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת אע"פ שאין רותחין אם פסקה כח רתיחתן יש בהן משום בישול: