נימוקי יוסף על בבא בתרא פא.

רבי שמעון בן גמליאל אומר וכו'. הא פסיקנא דלית הלכתא כוותיה בהא דערב ובהא דצידן דפרק מי שאחזו ובהא דראיה אחרונה דפרק דיני ממונות שאם הביא ראיה וכו':

אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו וכו'. ואע"פ שאין שם קנין אלא באמירה בעלמא משתעבד ליה דמצי א"ל המלוה אם לא היית אתה לא הייתי מלוה אותו כלל ואע"ג דדמיא לאסמכתא שהרי לא היה נעשה זה ערב אלא משום שסבור שיפרע הלוה וקי"ל דאסמכתא לא קניא שאני הכא כדאמר רב אשי [בדף קעג:] בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה לגמרי ולא הוי אסמכתא וקי"ל כרבא דכל לשונות אלו לשון ערבות הם אלא דוקא כשאמר לו תן לו ואני אתן דמשמע לא תשאל לו כלום ונראה לאחרונים דכ"ש אם אמר לו תן לו ואני קבלן בפירוש שהוא לשון קבלנות וכן פירש הר"ש ז"ל ושני מיני קבלנות איכא היאך קבלנות דהכא רצה מזה גובה רצה מזה גובה והיאך קבלנות שנשא מן המלוה ונתן ללוה ביד שלא נטל הלוה מהמלוה כלום אלא מן הערב ומיהו אומר ר"ת ז"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דרבי נתן אלא אם כן מחל הערב ללוה בהא אין המלוה יכול לחזור עליו דאפילו במוכר שטר חוב אמרנו לעיל [דף קמז:] שאם חזר ומחלו מחול וכתבו האחרונים דכשבא המלוה לגבות מן הקבלן אפילו בשלא נשא ונתן ביד שאז הוא שיכול לחזור על מי שירצה יגבה מן הבינונית אע"פ שאין ללוה אלא זיבורית וכן דעת הרמב"ם ז"ל אלא שאם רצה הלוה לפורעו מן הזבורית שאין יכול לגבות מן הקבלן מן הבינונית וכדמוכח בריש הניזקין:

ההוא דיינא. וזה היה דיין שלא כדין לגבות מנכסיו ולבזבזן שהם כערב והיה יכול להודיע ללוה שהיה קרוב ושמא היה מסלקו בזוזי ומשום הכי סלקו רב חנן דסבר כמו שטעה בזה יטעה בדינים אחרים ונראה שהדין נמי חוזר (סנהדרין דף ו.) דטעה בדבר משנה חוזר:

[האי ערבא דאבוהון]. שנכנס ערב בעבור אביהם בחייו ולאחר מותו פרע זה הערב משלו קודם שיתבע ליתומים:

פריעת בעל חוב מצוה. דמלוה על פה היא דעד עכשיו שפרע לא היה אביהם בעל חוב של זה וכיון שהם קטנים פחותים מי"ג שנה לאו בני מעבד מצוה נינהו וכי גדלי לישתעי המלוה דינא בהדייהו אבל עכשיו כשהם קטנים הם פטורין וכי היכי דאינהו פטורין הערב נמי פטור דערב בתר יתמי גריר כדפרישית לעיל והא דקאמר מקמיה דליתבעינהו ליתמי לאו למימר דאי תבעינהו היו חייבין אלא דאי מודעינהו היה הערב פטור כמו שהן פטורין ועכשיו שפרע הערב בזמן שהיו הם פטורין הפסיד הערב מה שהוציא דה"ל כפורע (כתובות דף קח.) חובו של חבירו שלא מדעתו שהפסיד מעותיו אבל אם היו חייבין כגון שחייב מודה ואף על גב דפרעיה מקמיה דליתבעינהו ליתמי לא הפסיד דלאו כפורע חובו של חבירו הוא אלא שעבודא דנפשיה הוא דפרע אבל השתא דאין חייבין כלל לא הוא ולא הן והוא שפרע מאליו ה"ל כאדם דעלמא שפרע חובו של חברו ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא פליגי בהכי דכולהו מודו שהפסיד הערב מה שהוציא אלא פליגי בטעמא מאי שהיתומים פטורין דרב פפא סבר שעבודא לאו דאורייתא ואין בפריעת בעל חוב אלא מצוה ובעודן קטנים אפילו אותו שעבוד דרבנן ליתא ורב הונא בריה דרב יהושע סבר דשעבודא דאורייתא והיו חייבין לפרוע אלא דחיישינן למימר שמא נתן כבר אביהם למלוה נכסים בשביל החוב הלכך עד שיגדילו לא יגבה מהם שידעו לטעון ולחזור אחר דינם: