נימוקי יוסף על בבא בתרא פ:

מתני' המצוה בשעת מיתתו ואמר לבנו בין השטרות שאני מניח לך יש אחד שנפרעתי ממנו ואיני יודע איזהו כל השטרות פרועין שכל אחד יכול לומר אני שפרעתיו אבל נמצאו שני שטרות לשם בתוך השטרות שהיה חייב בהם אדם אחד אינו יכול לומר ששניהם פרועים שהרי המת לא אמר אלא שטר אחד הילכך מהאחד יכול לומר זהו שפרעתי ואף על גב שהסך שבו יותר גדול מהאחר לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

אמר המחבר ומסתברא דלאו דוקא אמר בפירוש איני יודע אלא כל שלא בירר להם איזהו כן הדין ונראה דכל שמצאו שובר בעדים על אחד מהם ברשות אחד מן הלויים שגובים השאר שהרי נתברר איזהו שהיה פרוע ולשובר אמנה לא חיישינן ומצאתי לר"מ הלוי הנשיא ז"ל שכתב כי מלוה שהוציא שטר חוב וטענו עליו שהוא פרוע ואומר איני יודע אינו גובה בו אבל אם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בבריא שאינו פרוע דחוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא איני יודע לא איפסיל שטרא לגמרי אלא שלא היה ראוי לגבותו בספק. הריטב"א ז"ל:

גרסינן בתוספתא [סוף פרק יא] עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם האומר מאתים דינרין ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב אלא שניהם חולקין יצאה עליו כתובת אשה ובעל חוב שניהם נותנין בשוה ע"כ ונראה לי דסיפא כעין רישא בנותן מתנה והיינו דשייך לומר ביה לזה אוהב אבל במודה שהוא חייב אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולין היורשין לדחות לכל אחד אבל בנותן מתנה אמרו מפני שהמקבל כעין שותף בנכסים כנ"ל הריטב"א ז"ל:

שטר. משמע אחד אבל חוב כולל שטרות הרבה. כלומר מה שאתה חייב לי הילכך כולן פרועין ומקשה ליה רבינא משמע שכל מה שנוכל להבין מן הלשון נבין בו אם כן כשיאמר המוכר שדות נימא כל שדותיו דהא אפשר להבין כן וזה אינו דלעולם אמרינן דלא מכר לו אלא שני שדות שנמעט בלשון כל מה שאפשר והוא הדין בשדה אחת יקח הקטנה ומשני דכולי חד טעמא הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה אמרינן דיד לוקח על התחתונה והוא הדין הכא שיד המלוה שהוא בעל השטר על התחתונה ונימא כולן פרועים:

מתני' כיוצא בו. כלומר כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד אף בזה מתקן שלא יפסיד שהעושה ערבות לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה בעלה שלא יהנה ממנה על דעת רבים שאין לו הפרה דשמא אם לא יעשה כן חיישינן שהתנו ביניהם שלאחר שתגבה כתובתה מן הערב יחזירנה ויפזר המעות ולא יהיה לערב מה שיכול לגבות ממנו. הא דאמרינן ידירנה וכו' היינו כשבאה לגבות מן הערב משום דמצוה עבד או (בערכין דף כג.) מן ההקדש משום רווחא דהקדש אבל אם באה לגבות מן הלקוחות לא ידירנה הנאה דאינהו אפסידו אנפשייהו דהא ידעי דכל חד וחד איכא עליה כתובת אשה וכן הלכה:

גמ' גברא אשלימת וכו'. הוה סלקא דעתיה דלא יפרע מן הערב לעולם רוצה לומר בעוד שהלוה בחיים אלא אם כן מת או ברח אבל לא בדרך אחרת והקשה לו שזהו מילתא בלא טעמא דודאי דעתו שאם לא נפרע מהלוה מאיזה צד שיהיה נפרע מן הערב:

אלא אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב שלא יתבע לערב כל היכא שיוכל לגבותו מן הלוה ופירשו המפרשים ז"ל דאפילו אין לו נכסים ידועים ללוה קאמר שתובע תחלה ללוה בדין ואם פסקו לו בית דין שאין ללוה במה יפרע אז יגבה מן הערב:

אמר המחבר כללא דכולא שמעתא כי ארבעה דינים הם ערב סתם וערב שהתנה שיפרע ממי שירצה וערב קבלן וערב שנשא ונתן ביד וכן משפטיהם. ערב סתם אין גובין ממנו אלא כשאין נכסים ללוה ולא ליורשיו כלל ואפילו מנכסים משועבדים ושנשבע שאין לו כתקנת הגאונים ז"ל אי נמי כשהוא גברא אלמא או שנכסיו במדינת הים או שהוא במדינת הים ואין לו נכסים כאן או שמת והניח יתומים קטנים לדעת הרמב"ם ז"ל. וערב שהתנה בעל מנת נפרע ממנו כל זמן שאין ללוה נכסים ידועים אבל אם יש לו נכסים ידועים בכאן ואפילו משועבדין גובה הימנו ואין צריך לומר שגובה ממנו בדרכים שאמרנו שגובה מן הערב סתם. קבלן. אפילו יש כמה נכסים ללוה ואפילו מפורסמים יפרע מן הערב אם ירצה אלא שלדעת הרמב"ן ז"ל הוא פטור במקום יתומים קטנים. נשא ונתן ביד אין למלוה כלום על הלוה אלא דינו על הערב כדאיתא לקמן ומיהו אמרו בתוספות בשם ר"ת ז"ל כדלקמן ע"כ ובשם הגאונים ז"ל אמרו שמשביעין את הלוה שאין לו במה יפרע ומיהו אם אין הלוה בעיר או נכסיו אינם בעיר או שהוא ונכסיו אינם בעיר או שהוא ונכסיו בעיר אלא שהוא גברא אלמא ולא ציית דינא בכי האי גוונא גובה מן הערב וקיימא לן כרב נחמן דתניא כוותיה:

ואם אמר על מנת מדר' שמעון בן גמליאל משמע דתנא קמא אפילו בשיש נכסים ללוה קאמר דיפרע מן הערב ולפיכך אמרינן דחסורי מחסרא והכי קתני דלענין ערב אם לא אמר על מנת כבר נתברר דינו שיגבה מן הלוה תחלה אם יכול וכמו שביארנו דאם אמר על מנת יועיל לו שאין צריך לתבוע ללוה בדין כמו שאמרנו בשאין לו נכסים ידועים ומפורסמין אלא שיפרע מן הערב אבל אמרו בשם הגאונים ז"ל דאינו נפרע מן הערב אלא בשבועה שלא נפרע מן הלוה כדין הבא ליפרע מן היורשים וכן הדין בקבלן אבל אם יש ללוה נכסים ידועים לא יפרע מן הערב דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה טפי ואף על פי דאמר ליה על מנת. וקבלן כמו שאמר לו תן לו ואני אתן לך אפילו לא התנה המלוה בעל מנת ויש נכסים ידועים ללוה יגבה מן הערב אם ירצה והכי צריך לומר כדי שיהא חלוק בין ערב לקבלן כרבן שמעון בן גמליאל והסכימו האחרונים ז"ל דלענין ערב אפילו התנה בפירוש על מנת שתגבה מן הערב תחלה אם יש לו נכסים ללוה לא יגבה מן הערב וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו בירר בתוך התנאי ואמר ואפילו יהיו נכסים ידועים ללוה אני מתנה שאגבה תחלה מן הערב אם ארצה דלא מהני דפטומי מילי בעלמא נינהו דע"כ לא גמר ומקני נפשיה הערב בההיא הנאה דקא מהימן ליה אלא. כל שאי אפשר לו ליפרע ממנו דלוה. אלא שיש מן האחרונים שחלקו בזה דכל שהתנה בממון בדבר שאפשר ודאי תנאו קיים ולא שייך למימר בכי האי גוונא פטומי מילי ומסתבר טעמייהו וצריך לעיין בין בערב ובין בקבלן אם מת הלוה ויש לו נכסים ידועים אלא שיתומיו קטנים שאין נפרעין מהן עד שיגדלו אם נפרעים מן הערב ויש מן הגאונים ז"ל דאמרו דכל שאי אפשר לו ליפרע מן היתומים הרי הוא כגברא אלמא או כאין נכסים ללוה שיפרע מן הערב וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל אמרו דאף מן הקבלן אין נפרע דערבא בתר יתמי אזיל וכל שהיתומים פטורין הערב או הקבלן פטור וכדאמרינן בפרק כל הנשבעים (דף מז.) גבי מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה שאין בני המלוה גובים מן הערב כשם שאין גובין מבני הלוה משום דערבא בתר יתמי אזיל והטעם שאין נפרעים מיתומים קטנים משום חשש פרעון הוא ואם כן היאך יתחייב הערב ואם [אין מי] שיכול לפקח ולחפש בעסקיו אם פרע הלוה אם כן על כרחך אתה מחייב את היתומים שהרי הערב חוזר עליהם ויש מי שכתב כדבריהם ונראה לי עיקר וכתב הריטב"א ז"ל שראה רבו הרא"ה ז"ל שעשה מעשה כזה ועוד צריך לעיין אם מכר הלוה נכסיו מאיזה מהם יגבה המלוה אם מן הלקוחות או מן הערב והקבלן ונראה למפרשים ז"ל שיכול לגבות מן הלקוחות וכן הדין שיפרע מהם תחלה שאין הלקוחות יכולין לדחותו אצל הקבלן לומר כבר הנחתי לך מקום שתגבה ממנו דלא אמרינן הכי אלא כשהניח נכסים ללוה אבל לא אצל הקבלן שיכול לומר שאינו רוצה ליפרע אלא מנכסי לוה: