נימוקי יוסף על בבא בתרא פ.

ההוא שטרא וכו' אני פלוני . כך היה כתוב באותו שטר והיה מחזיק בו אדם אחד וטען פלוני לוה ממני כך וכתב לי כתב ידו אני פלוני בן פלוני הכתוב בזה השטר לויתי ממך כך וכך ושמי לא הוצרך לכתוב שהרי מסרו לי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין:

אמר המחבר ושטר שכתוב בו שנתחייב לכל מוציא אותו בב"ד כשר וגובה בו המוציא דהא לנפילה לא חיישינן ואי משום שלא נתברר כשכתבו למי נתחייב וקי"ל (ביצה דף לח.) דאין ברירה בדאורייתא. שאני הכא דכיון שהוא ראוי להתחייב בו לכל אדם אין כאן דין ברירה ומיהו שטר זה כל שהוציאו אחר ופרעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם שיוציאו מכאן ואילך שלא נתחייב זה אלא במנה בלבד מפי רבינו הר"ם והריטב"א ז"ל:

ממך אפילו מריש גלותא. כלומר דכיון דבשטר אינו כתוב שמך אלא לשון זה ממך אפשר דריש גלותא הוא שהלוה וכתב לו ונפל ממנו ואתה מצאת אותו הלכך לא גובה בשטר זה ומ"מ ליתא דרב הונא דהא רבה דק ואשכח דכיון דיוצא מתחת ידו לא חיישינן למימר שנפל מאחר ומצאו זה אלא אמר מההוא גברא דנפק מתותי ידיה הוא והביא ראיה מדתניא גט שיש עליו עדים ואין בו זמן והוא מג' גטין פסולין אלא שאם נשאת הולד כשר ואמר אבא שאול דאם כתוב בו לשון זה אני היום גרשתיך כשר וחשיב ליה זמן ותנשא לכתחלה כיון דהיום ראינו הגט יוצא מתחת ידה לא אמרינן שנתגרשה כבר בגט זה והרי אין בו זמן אלא אמרינן היום הוא דגרשה בו כיון דהיום ראינוהו בידה וא"כ הוי כאילו כתוב בפירוש בגט יום זה שהוא שלישי או רביעי בחדש פלוני והרי הוא חשוב זמן הכא נמי אמרינן מאותו שראינוהו בידו משלו הוא כאילו כתוב בו שמו בפירוש ולא חיישינן לומר שמא נפל מאחר כמו שאין אנו חוששין לומר דהיום מיום אחר הוא דקאמר ואיני יודע איזה היום הוא ואין בו זמן:

תניא וכו' וראיה בשטר. שכתוב לו קני ליה וכל שעבודא דאית ביה ולא סגי ליה בראיה של עדים שראו שמסרו לו דהא קי"ל דאין אותיות נקנות בכתיבה לבד אלא במסירה וכתיבה או באגב ודוקא באחין דכיון שטוען אבי או אחי נתנוהו לי חיישינן למימר דשמא חטפו לאחד מהם דשני אחין עבידי דשמטי אהדדי אבל לאחר לא חיישינן אבל אם מתנת ש"מ הוא אפילו באחד סגי בעדים משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכדגרסינן לעיל [דף קנא.] אמיה דרב עמרם חסידא וכו':

אמר המחבר ולענין אם צריך להביא ראיה על הכתיבה או על האגב כבר בררו המפרשים ז"ל מפרקין ומיבמות ומסנהדרין דצריך ותו דסברא הוא שאין תפיסתו ראיה על הכתיבה ולא על האגב והוא הדין אם טען שנתנוהו לו במתנת שכיב מרע שצריך להביא ראיה וכבר ברר דברים אלו כראוי הרמב"ן ז"ל בספר הזכות וכן הסכימו גדולי המפרשים ז"ל וכן דעת רבותי הריטב"א ז"ל (וכו'):

פיסקא. מפשט מתני' משמע שאם מצא המלוה שובר ששטר יוסף בן שמעון שהיה חייב לו פרוע שניהם פרועים אם שני יוסף בן שמעון שהיו באותה העיר חייבין לו דכל אחד מצי למימר אני הוא שפרעתי ולפיכך מקשה דמשמע דדוקא משום שמצא השובר הוא דאמרינן דשניהם פרועים הא אם היה מוציא השטר חוב היה גובה והא קתני אין אחר יכול להוציא עליהן כדפירשתי במתני' ומשני אין הכי נמי דאין אחר יכול להוציא עליהן אבל הכא הכי קאמר שהמלוין הם שני יוסף בן שמעון ואחד שבשוק שהיה מחוייב להם מצא השובר והכי קאמר מתניתין אין אחר יכול להוציא עליהם ולא הם על אחר (דהא ודאי מוציאין וקמ"ל) דאם אותו אדם היה מחוייב לשני יוסף בן שמעון באותו שובר נפטר משניהן ומיהו אם עושין הרשאה זה לזה ודאי יפרע לאחד מהם דהשתא לא מצי למימר לשניהם יחד הלא זה השובר שעשיתם לי דשני שוברין היה צריך ומיהו נראה למפרשים ז"ל דאילו אמר כבר פרעתי לשניכם והשובר נכתב סתם על שניכם דטענתא מעלייתא היא:

אמר המחבר שני יוסף בן שמעון קיימא לן דהם על אחרים יכולין להוציא דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו כההיא דיבמות ושליש שהוציא שטר מידו ואמר שנתנו בעליו לאחרים בכתיבה ובמסירה יש אומר שהוא נאמן דהא הימניה עליה זה שהפקידו בידו ונראים דברים שהוא כן כלפי בעל דבר דהא הימניה כדאמרינן בסנהדרין [דף לא.] ואיכא נמי מגו דאי בעי קלייה אבל לגבותו מן הלוה ליתנהו להני טעמי ואינו נאמן וצריך ראיה על הכתיבה או האגב ואין לומר השליש נאמן בזה ואפילו כלפי בעליו אינו נאמן לומר שהוא לעצמו וכל זה ברור ונכון קבלתי מפי מורי הרב הלוי (הר"ם) [הכ"מ] ז"ל וכן קבלתי ממורי הרשב"א ז"ל וכן פסקו בתוספותיהם ואע"פ שהרב רמב"ם ז"ל כ' שאפי' לעצמו נאמן כלפי בעליו. הריטב"א ז"ל: