נימוקי יוסף על בבא בתרא עח.

[לשון גמ' אין כותבין אריסות וקבלנות וכו'] אפילו בבורה. כלומר שצריך להובירה שנה או שנתים שאין בו ריוח עתה למקבל אפ"ה הוא נותן השכר לפי שהוא נהנה שמוציא דבר שיוכל להתפרנס משם:

שטרי טענתא וכו'. אמר המחבר ולאחר כתיבה אין יכול לחזור ולטעון ואפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש בעדים וכן זה בורר וכו' עד שלא כתבו יכולין לחזור בהם ולברור אחרים ומשכתבו אין יכולין לחזור בהם וכן פרש"י ז"ל בפ"ק דמציעא [דף כ.] ומיהו בירושלמי אמרו שאם טענו בפניהם אין יכולין לחזור בהן ולמדו מכאן שאין כופין לשום אדם שיתן טענתו כתובה אפילו לב"ד וכל שכן לבעל דינו דדמי עליה כאריא ארבא:

זה בורר לו. דיין וכותבין בשטר פלוני [בירר] דיין פלוני כדי שלא יוכלו לחזור בהן רשב"ג אומר וכו':

[לשון גמ' דדמית עלי כי אריא וכו']. דרמית עלי מריבה כשתראה טענותי וקי"ל [דף קעד.] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה:

אמר המחבר כתב הריטב"א ז"ל דעת מורי הרב החכם ומורי הרשב"א ז"ל שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כולי עלמא מודו שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עקיפין של שקר על שטר שלי כדי שתפסידני וזו טענה גדולה היא אבל מראה לו בב"ד לקרותו ולראותו וכן דנתי לפני רבותי פעמים הרבה :

מתני' השליש השטר. כדי שלא יהיה להם טורח לכתוב שטר ממה שנשאר מחוייב נתנו השטר ביד שליש ומשום שחפצו למהר הפרעון ממה שנשאר אמר לשליש אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני הנשאר מחוייב תחזיר השטר למלוה כדי שיוכל לתבוע ממני כל החוב אם ירצה וכו' מפרש בגמרא:

גמ' אמר המחבר חלוק בין דיני אסמכתא לתנאי בני גד ובני ראובן ושאר תנאים לא אמרינן כל דאי אסמכתא היא אלא במאן דגזים וקניס נפשיה במידי כעין משנתנו ובדבר שאין הקנס מדעתו אלא לסבת דבר שהוא צריך ולאפוקי תנאי שבגיטין וגם באלו דוקא תולה בדעת עצמו במילתא דבידו ולא בידו לגמרי ולאפוקי תולה בדעת אחרים ולאפוקי דבר שהוא בידו לגמרי או שאין בידו כלל וכדמוכח בסנהדרין (דף כה.) וזה הכלל הגמור שכולל כל השמועות קבלתי מפי רבותי:

אמר הריטב"א ז"ל כל דאיתא מעכשיו אין בו אסמכתא פרק איזהו נשך [דף סו:] ויש למדין שסתם קנין אינו כמעכשיו והרשב"א ז"ל כתב פרק איזהו נשך דכל קנין כמעכשיו הוא דאי לא היכי קני לקמיה הא הדר סודרא למריה כדאמרינן בנדרים פרק השותפין (דף מח:) וכ"כ ר"ת ז"ל והא דבעינן הכא ובפ' ד' נדרים ב"ד חשוב ופ' איזהו נשך במעכשיו לבד מפורש שם ע"כ:

אסמכתא לא קניא. כלומר המבטיח לחבירו דבר ע"מ שיעשה דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים הדבר לזמן פלוני וכשהגיע הזמן נאנס ולא יוכל לקיים לא קניא ואינו נפסד בכך אע"פ שהתנה דכאנוס הוא וגם המלוה לא סמך על דבריו דספק היה לו אע"פ שהבטיחו בדברים והלכתא הכי אסמכתא כי האי דאתן לך כך לא קניא אפילו קנו מיניה בבית דין חשוב אלא דוקא [במתפיס] ומחל אותו בב"ד משום דכשמחל אותו תיכף זכה בו הנתבע כההיא דגרסינן פ"ג דנדרים (דף כז.) ההוא גברא דאתפיס זכותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום ליבטלן זכותאי אתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלן זכותיה ומקשינן ליה מהכא דפסקינן כרבי יהודה אע"ג דבעלמא (גיטין דף סז.) רבי יוסי נמוקו עמו ופריק שאני הכא [דאמר] דליבטלן זכותיה כלומר שמחל והוציא הממון מתחת ידו ונתנו ביד ב"ד ותיכף זכו בו ב"ד בעד חבירו ובהא עסקינן התם:

והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. ראויין לדון דיני ממונות ביחיד כדאיתא עלה דהא בנדרים וכתב רבינו אלפסי משמיה דגאון ז"ל ודוקא במתפיס זכותיה בלחוד פסקינן הכי:

מתני' שנמחק. או נטשטש שנפלו עליו מים:

מעמיד עליו עדים. היודעים מאימתי נכתב ומה שכתוב בו וב"ד כותבין לו קיום וכותבין כל מה שהיה כתוב באותו השטר וסך המעות ובלשון הזה הכתוב כאן במתני' כל זה כותבין המקיימין ואח"כ כותבין את שמותם בסוף:

אמר המחבר מורי נ"ר אומר דבעדים שהכירו החתימות סגי שאין זה עד מפי עד כי על עיקר הכתב הם מעידים ולא על המנה וזו היא עדות גמורה וקיום גמור הוא והרי זה כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:

גמ' ופלוני ופלוני עדיו. פי' העדים המעידין שראוהו קיים והעדים החתומין בו וזה צריך כשלא רצו ב"ד לטרוח ולברר שהם כשרין וכדי שיוכל הלה לפסלם אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים בהכי סגי:

הוזקקנו. שחקרנו עדים החתומים:

ונמצאו דבריהם מכוונים. כלומר שלא היה השטר מזוייף גובה מזמן הכתוב בשטר ואין צריך ראיה אחרת אבל אם לא כתבו זה כשירצה לגבות צריך להביא ראיה אחרת דשמא מזוייף הוא או כתב ללוות ולא לוה: